מבוא ללוגיקה

כתבה: שירלי אור
עורכת לשון: יעל מדר

הודעה מקדימה: הפוסט הנוכחי הוא קשה מעט, כך הבנתי לפחות. אז דרך צלחה לחזקים מביניכם שיגיעו לשורה התחתונה (שתי הפסקאות האחרונות).

לא נעים להודות אבל היחס בין השפה להיגיון לא תמיד ישר ולפעמים עקלקל למדי... מי שלא למד לוגיקה מימיו עשוי ליהנות ממבוא מקוצר זה לעולם שכולו טוב. כי כאן העניינים הם שחור או לבן (אך לא שחור ולבן בה בעת). מי שחובב את הפלורליזם, עשוי למצוא את התחום מגביל, אני מוצאת אותו משחרר.

בוא נבחן כדוגמה ראשונה את ההתייחסות הלוגית למה שנקרא בלוגיקה קשר הדיסיונקציה, ובמילים פשוטות המילית "או". בלוגיקה הכוונה ל"או מכליל" ולא ל"או מוציא" כפי שאנו רגילים בשפה. דוגמה ל"או מכליל" - אם אומר לבעלי: "אני אקנה שמלה או תכשיט" - ואז אלך ואקנה את שניהם, לוגית דיברתי אמת. כי בלוגיקה אתה דובר אמת גם אם שני צדי ה"או" התקיימו. זאת אומרת, בלשון רגילה היינו מצפים שאומר לבעלי: "או שאקנה שמלה או שאקנה תכשיט או שאקנה את שניהם". בלוגיקה החלק השלישי והאחרון הוא מיותר, משום שהלוגיקה אינה שוללת מלכתחילה את התקיימותם של שני צדי הטענה בקשר הנוכחי (או). ולכן כשנתניהו אמר לבנט לפני שבועות מספר "תפוטר או שתתנצל" במקרה של בנט הייתי בודקת טוב טוב למה הכוונה.

עוד דוגמה יפה להיעדר ההיגיון בשפה הטבעית, כי לטעון לאי-היגיון בלוגיקה שהיא תורת ההיגיון נשמע לי כמו פרדוקס, היא קשר הקוניוקציה, או בפשטות "וְ". קשר ה"וְ" אינו עדות לסדר כרונולוגי לא בלוגיקה ולא בשפה הטבעית - אבל בשפה הטבעית יש מקרים שבהם אנו שומרים עליו ואפילו מאוד. למשל אם אומר: "קניתי תפוזים ותפוחים" - מי ששמע אותי וגם מקשיב לי לא מניח שקודם קניתי את התפוזים ורק אחר כך את התפוחים. מאידך, שינוי סדר הדברים במקרים מסוימים בשפה הטבעית עשוי להביא להבנה שונה בתכלית, למשל במשפט "היא התחתנה והביאה ילדים" לעומת "היא הביאה ילדים והתחתנה" - ואבוי למלעיז באצטלה לוגית.

מן הסתם, יש קשרים לוגיים נוספים, מהסוג שהוצג לעיל, ויש עוד דוגמאות טובות ורבות לאי-היגיון שבשפה הטבעית. אבל השמועה מספרת שבפוסט האחרון אנשים נהנו לקרוא על ניסויים שנערכו באנשים. אז כדי לספק את הצימאון - להלן ניסוי חשוב בתחום הלוגיקה שנערך ב- 1966. הניסוי קרוי במחקר "Wason Selection Task" ואתם מוזמנים לעשות אותו לפני שאני מגלה את התשובות ואת המשמעויות של הדבר או איך זה קשור לשפה...

>> לפניך ארבעה קלפים. לכל אחד מהם מספר מצד אחד וצבע רקע מצדו השני. נכון לעכשיו, אתה רואה את הקלפים 3, 8, חום ואדום. איזה קלף או קלפים עליך להפוך כדי לוודא את נכונותו של הכלל הבא "אם קלף מראה מספר זוגי, אז רקעו מצדו השני הוא אדום"?

Wason, P. C. 1966. Reasoning. In Foss, B. M. New Horizon in Psychology. Harmondsworth: Penguin.

מטרת המבדק, כמובן, היא להדגים את היעדר ההיגיון בפתרון בעיות (פשוטות למדי) לאור ההקשר (הסביבה הלשונית) שבו ניטעו. אבל לפני הכול - הפתרון:

• אם הפכת את קלף 3 - אז זה לא משנה כהוא זה.
• אם הפכת את קלף 8 - והרקע היה חום, אז הכלל הופר.
• אם הפכת את הקלף החום - והמספר היה זוגי, אז הכלל הופר.
• אם הפכת את הקלף האדום - אז זה לא משנה כהוא זה.

זאת אומרת, שיש שני קלפים רלוונטיים בלבד לבדיקת הכלל: קלף 8 והקלף החום. למה? כי הכלל בנוי כאימפליקציה. אז הסבר, למעוניינים בדבר, הוא אינו פשוט ומצריך קריאה שלישית ורביעית. ואם הבנתם בפעם הראשונה, אז כולי קנאה, כי לי עצמי לקח לכתוב את ההסבר איזה שלוש או ארבע פעמים:

למדנו בינתיים על שני קשרים לוגיים, הדיסיונקציה (או) והקוניוקציה (וְ). לקשר השלישי קוראים אימפליקטורה והוא מחבר בין שתי טענות במבנה של "אם... אז...". הטענה הראשונה פותחת במילה "אם" והיא התנאי בדרך כלל. לטענה זאת אנו קוראים הרישא. הטענה השנייה פותחת במילה "אז" והיא התוצאה בדרך כלל. לטענה זאת אנו קוראים הסיפא. במבנה טענה מהסוג הנוכחי התוצאה שקרית רק במקרה אחד ויחיד והוא כשהרישא אמתית והסיפא שקרית. בלוגיקה נוהגים לסמן את טבלת האמת שלה כך:


אז מה אנחנו רואים כאן? p = רישא, q = סיפא. הסימן באמצע הוא הסימן שמשתמשים בו לציון אימפליקטורה. לטבלה ארבע שורות כי אלו כלל הקונפיגורציות שאפשר לקיים בין p ל- q (אתם מוזמנים לבדוק). מתחת ל- p מופיע אם p אמתי (T) או שקרי (F), ואותו דבר מתחת ל- q. מתחת לקשר עצמו מופיע ערך האמת (אמת או שקר) של הטענה בכלל. לפי זה אנו רואים, שאם הרישא (p) אמתית והסיפא (q) אמתית - אז הטענה אמתית. לדוגמה הטענה: "אם תאכל אז תשמין" תהיה נכונה אם באמת אכלתי ואכן השמנתי... עכשיו בואו נבחן את הכלל לעיל. אנחנו בעצם מחפשים את המקרים שבהם הכלל עשוי להיות מופר, זאת אומרת מקרים המתאימים לשורה השנייה. מקרים שמחזקים את הטענה לא מעניינים אותנו.

הרישא = p: אם הקלף זוגי
הסיפא = q: אז הרקע אדום

• קלף 3 הוא אי זוגי. זאת אומרת שהרישא שקרית (p שקרי). לכו לטבלה ותראו שבכל המקרים שבהם הרישא שקרית הטענה אמתית. ולכן הוא לא רלוונטי.
• קלף 8 הוא זוגי. זאת אומרת שהרישא אמתית (p אמתי). בטבלה אומרים לנו שאם הרישא אמתית יש סיכוי (שורה שנייה) שהטענה שקרית, וזה במקרה שהסיפא שקרית. לכן פוטנציאלית הכלל עשוי להיות מופר.
• הקלף החום תוקף את הבעיה מכיוון הסיפא. זאת אומרת אנו יודעים שהסיפא שקרית (q שקרי), ולכן אם הסיפא שקרית ייתכן מצב שבו הטענה שקרית. לכן פוטנציאלית הכלל עשוי להיות מופר.
• הקלף האדום תוקף את הבעיה גם הוא מכיוון הסיפא (q אמתי). לפי הטבלה בכל המקרים שהסיפא אמתית הטענה אינה יכולה להיות שקרית. מה שאומר שאין שום מקרה שבו הטענה עשויה להיות שקרית, ולכן הוא לא רלוונטי.

מוזר קצת, לא? אבל תזרקו לטבלה משפטים ותראו שיש בזה היגיון. השורה הכי בעייתית למעשה היא השורה השלישית, האומרת שגם אם לא התקיים התנאי התוצאה עשויה להתרחש, אבל זה לא רחוק מההיגיון. בוא ניקח למשל את הטענה: "אם תלמד אז תצליח". התנאי אומר שאם תלמד אז בטוח תצליח, אבל עדיין יכול להיות שתצליח גם אם לא תלמד... מה שלא יכול להיות הוא המקרה שבו למדת ולא הצלחת (לפחות לוגית). עוד דוגמה: מי שטרח בערב שבת אוכל בשבת > אבל כולנו יודעים שלא חייבים לעבוד במדינתנו הנאה כדי לאכול...

הסיבה שרק 10% מהנבדקים ענו נכון נובעת מכך שאנחנו לא מבינים או שמא תופסים את השפה בצורה לוגית. יתרה מכך, אנחנו לא חושבים בהיגיון! הסיבה לכך שמלכתחילה השפה אינה בנויה כך נעוצה במבנהו הפסיכולוגי של האדם. בהרבה מן הפוסטים דיברנו על הקשר, ואיך הקשר לשוני מביא לפירושים שונים של הנאמר מילולית. ניסוי אחר שנערך ב- 1992 הראה שאם ההקשר הוא חברתי-סוציולוגי, והכלל הוא כזה שהוא מפעיל ידע חברתי מוקדם, אז לנבדקים קל יותר לענות נכון. למשל במבנה שכזה: "כדי לקבל את X עליך לעשות את Y" - לנבדקים קל יותר למצוא את שתי התשובות הנכונות. והסיבה היא שההיגיון האנושי מונָע ממכניזם שהוא תלוי-הקשר. זאת אומרת, קל לנו יותר לפתור בעיות כשאלו נטועות בהקשר - וכמובן יש ביקורת רבה על הניסוי... כהרגלו של המחקר האקדמי.

Cosmides, L. Tobby, J. 1992. Barkow et al. Cognitive Adaptations for Social Exchange. New York: Oxford University Press.

אבל למי אכפת מהסברים סוציולוגיים, אנחנו אנשי לשון!!! ההסבר הפסיכו-בלשני לתופעה אינו שונה בהכרח אלא פשוט נוגע בדברים אחרים. לפיו, הסיבה שרוב האנשים עונים "קלף 8" ומעטים מוסיפים "הקלף החום" נובעת מחוסר הרצון לקיים עיבוד קוגניטיבי עודף.

מחקרים שונים ורבים עסקו בשאלה: "איך אנחנו מבינים בכלל שפה?" אחד ההסברים האהובים עליי הוא רלוונטיות (Relevance Theory). דיברנו פה איזה פעם-פעמיים על אפקט המאמץ. כאן אני רוצה לחדד את עניין הרלוונטיות. במקרים רבים, בין שנרצה ובין שלא, ובין שנשמח ובין שלא, אנחנו מבינים את הדבר הראשון, הפשוט ביותר והנדרש לעיבוד הכי פחות. ניסוי זה מדגים לנו שהידע לפתור את שתי התשובות קיים בנו (ואכן רוב הנבדקים הבינו את הפספוס שלהם), אבל קשה לנו לראות אותו כי הוא דורש מאיתנו הפעלה של מנגנוני עיבוד והיסק רבים יותר. קרי, המסוגלות לפתרון הבעיה קיימת אצל כולנו, אבל רק מתי-מעט מסוגלים להבחין בה... תחשבו על זה כעל קצבה מנטלית. המוח שלנו נותן לנו פתרון נכון, ועוצר אותנו בכך. הוא מצדו מצא פתרון רלוונטי, ודי לו. עכשיו, אני לא יודעת מה אתכם, אבל אני מוצאת את זה מפחיד למדי.

שירלי אור היא בלשנית וסטודנטית באוניברסיטת תל אביב העובדת על הדוקטורט שלה בימים אלו בנושא פרגמטיקה ושיח.

"אנחנו לא יודעים אם יש אלוהים, אבל אין ספק שיש נשים" (וודי אלן)

עורכת לשון: יעל מדר

היפותזת ספיר-וורף הידועה גם כתיאוריית "הדטרמניזם הלשוני" טוענת בכלליות שהשפה קובעת את המחשבה. משמעותה של הנחה זאת היא שהאדם מבין את העולם בתחומי השפה שלו. כך שאם נאמר שבלשון א' לא קיימים הבדלים בין שני מושגים, הקיימים בלשון ב', המשמעות היא שאותו אדם הדובר את לשון א' אף לא יוכל להבחין באותם ההבדלים גם אם הם קיימים במציאות (לפחות מבלי שיצביעו לו על כך). הנה כמה ניסויים הממחישים לנו את הטענה לעיל:

בלשון האינדונזית יחסי קרבה בין אחים אינם מתקיימים ביחס למגדר, אלא ביחס לגיל. אמנם קיימת בשפה האינדונזית הפרדה לשונית-מגדרית, אבל לא בה משתמשים בתיאור יחסי המשפחה. בשפה זאת המילה kakak משמשת לציון אחות גדולה/ אח גדול, והמילה adik משמשת לציון אחות קטנה/ אח קטן.

בניסוי שהתרחש בארצות הברית בדקו שתי חוקרות אם שוני לשוני זה משפיע בדרך כלשהי על אופן החשיבה של דוברי אינדונזית לעומת דוברי אנגלית. אספר כאן רק על אחת מהמטלות בניסוי אף שכולן איששו את המסקנה. במטלה המסוימת ראו הנבדקים את התמונה הבאה:

בהמשך נדרשו הנבדקים להחליט מה מבין התמונות הבאות דומה יותר לתמונה לעיל:

כל מטלות הניסוי וזאת ביניהן הראו כי נטיית  הבחירה אצל הנבדקים הייתה לגרסה התואמת את המוסכמה הלשונית שבלשונם. זאת אומרת, דוברי אנגלית שימרו את המשתנה המגדרי (תמונה ימנית), ואילו דוברי האינדונזית שימרו את משתנה הגיל היחסי (תמונה שמאלית).

Anggoro, F. & Gentner, D. (2004). Cross-linguistics semantic differences influence recognition of picture. To appear in the Proceedings of the Twenty-Sixth Annual Conference of the Cognitive Science Society. Chicago, IL.

בניסוי אחר שהתקיים אף הוא באמריקה בדקו החוקרים את השפעת השפה על המחשבה ביחס למושג הזמן. אצל דוברי אנגלית (והייתי אומרת שגם אצל דוברי עברית) המחשבה על זמן מתרחשת דרך מטאפורות מרחביות-אופקיות. לדוגמה: "העתיד עוד לפנינו"; "השאר את כל הצרות מאחוריך". בשפה המנדרינית, לעומת זאת, לצד אותן מטאפורות מרחביות-אופקיות קיימות גם מטאפורות מרחביות-אנכיות. לדוגמה: "החודש למעלה" (=החודש שעבר); "החודש למטה" (=החודש הבא).

בניסוי הנוכחי ניסו - והצליחו - החוקרים להראות איך הצגתן של תמונות שמשתקפת בהן סצנה מרחבית (בין שאופקית ובין שאנכית) מטרימה פתרון שאלות על זמן בהתאם לנהוג בשפתו של אותו נבדק. מה המשמעות להטרים?  העובדה שנבדק מסוים פתר שאלה מרחבית-כללית (כמו אלו באיורים למטה) סייעה בפתירת שאלות הקשורות לזמן מהר יותר. ומדוע? כי המוח עורר את המושגים הרלוונטיים לשני התחומים, והם היו זמינים יותר לשליפה (המושגים המדוברים הם איך שאנחנו חושבים על זמן - במטאפורות מרחביות). ומה לדעתכם היה? ובכן, דוברי אנגלית ומנדרינית פתרו שאלות הקשורות לזמן מהר יותר לאחר שראו תמונות כאלו: 

לעומת זאת, דוברי מנדרינית בלבד פתרו שאלות הקשורות לזמן מהר יותר גם לאחר שראו תמונות כאלו:

המסקנה, גם כאן, היא כמובן שהדרך שבה אנו נוהגים לחשוב על דברים מושפעת ומעוצבת על ידי המושגים הלשוניים והשפה. מדליק, לא?!

Boroditsky, L. (2001). Does Language Shape Thought?: Mandarin and English Speakers' Conception of Time. Cognitive Psychology 43, pp. 1-22.

אל דאגה, תנו לי פסקה או שתיים, כדי לבאס אתכם... ראוי לציין כי אני מציגה מאמרים התומכים בהיפותזה ומנגד קיימים מאמרים וניסויים רבים המפריכים אותה. ככלל, היפותזת ספיר-וורף אינה מקובלת בקיצוניותה יותר, זאת אומרת שגם אם קיימת השפעה של השפה על המחשבה הנטייה היא להניח שהשפה משפיעה על המחשבה ולא קובעת אותה.

הלאה נלך: בבראשית ב', כ"ג מופיע הפסוק: "וַיֹּאמֶר הָאָדָם זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָר מִבְּשָֹרִי לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּה כִּי מֵאִיש לֻקְחָה זֹאת." - שנים מספר לאחר ההתרחשות הקסומה הזאת, קמו נשים ואמרו: "לא עוד! אני לא 'אישּה' של אף אחד!!!"

אז לפני סוגיה זאת ואחרות - אנקדוטה ראשונה: אם בעקבות הפסוק ואם בעקבות הנחות דדוקטיביות (שגויות) חשוב לציין כי המילה 'אישּה' אינה גזורה מ'איש' (הכוונה בהנחות דדוקטיביות שגויות: כדי להפוך x לנקבה הוסף לו ה"א וקבל את צורת הנקבה). ומדוע? כי אי-שם בנבכי אותה מילה אנו מוצאים נקודונת קטנטונת שאינה זניחונת בכלל.

"אִשָּה" - מה מקור אותה נקודה בשי"ן? ולשם מה היא הושמה? הניקוד מלמד אותנו לא מעט על האטימולוגיה (=גיזרון, מקור המילה) של המילה שבה הוא מצוי. במקרה הנוכחי מקור אותה נקודה הוא בנו"ן שנבלעה. נו"ן זאת מלמדת אותנו ש'אישה' נגזרת, הלכה למעשה, מהשורש אנ"ש כמו המילים: בני אנוש, אנשים. ובכל מקרה לא מ'איש'.

עכשיו, משאבן זאת סרה מלבנו, ניתן להמשיך, שהרי זאת ממש אינה הסוגיה היחידה וגם לא בהכרח החשובה מביניהן. מהבחינה הלשונית אנו עדים לתופעות נוספות הקשורות ל'אישה' ולמעמדה היוצרות פולמוס לעתים בלי שום סיבה, אלא אם אנו מוצאים טעם בהיפותזה שהוצעה לעיל. ועכשיו כשכולנו יודעי-לשון במידה מסוימת ניתן להתחיל ולקיים דיון (אלו שהתמידו בקריאת הבלוג :) זאת שעת השכר שלכם - נצלוהָ בתבונה).

זוכרים מסומנות לשונית מהי? קרי, מילה 'לא מסומנת' היא הצורה הניטרלית של אותו השם. בעברית ציינו כי הצורה הניטרלית/ הסתמית זהה לצורת הזכר (בלי קשר למין המצוין). השימוש בצורת הנקבה לעומת זאת הוא 'שימוש מסומן' ויתרחש רק כשהפנייה היא לנשים או חפצים ממין נקבה בלבד. כך שבעצם נאמר לנו שהשימוש בלשון זכר לא מתרחש לאור עליונות הצורה, אלא בשל פשטותה, ניטרליותה, עובדת היותה לא מגדרית וסתמית. 

דוגמאות מספר: בית חולים (לחולים שהם גברים ונשים), אבל בית יולדות (כי מטופלות שם נשים בלבד). ועל סוגיה זאת עונה האקדמיה: "נקיטת לשון זכר גם במקום שיש רוב נשים היא דרכה של העברית, ואין האקדמיה רואה עצמה רשאית לקבוע קביעה המנוגדת לדרך זו. אם דובר מן הדוברים רואה לנכון לנקוט דרך אחרת, יעשה זאת על דעתו". הרציונל מאחורי החלטה זאת נובע מכך שלשון זכר היא הצורה הניטרלית!! 

קישור: http://hebrew-academy.huji.ac.il/sheelot_teshuvot/SugyotBeIvrit/Pages/04101002.aspx

לדיון לשוני-מגדרי נוסף. כשהתמנתה גולדה מאיר לראשות הממשלה עלתה השאלה איך יש לקרוא לה: ראשה-ממשלה? רֹאשת ממשלה? ראשית-ממשלה?!? רונית גדיש במאמרה כתבה כי אפשר לומר 'ראש ממשלה' על גולדה מאיר "שהרי המילה 'ראש' משמשת בצירוף זה שימוש מושאל הלקוח מאיברי הגוף". זאת אומרת, שאין בהכרח צורך לשנות, שכן שם התפקיד מטאפורי בכלל, והוא מעיד על דמות המשמשת כראש לאותה הממשלה, אבל אין הדבר נכון תמיד. ובמקרים שבהם המילה 'ראש' מציינת יותר מאדם אחד, או אישה אחת, לצורך העניין, השימוש ב'ראשה' נכון יותר (למשל במקרים של ראשי ערים נשים). 

קישור למאמר המלא: http://hebrew-academy.huji.ac.il/sifriyya/ReadingHall/Pages/RonitGJan2013.aspx

אך לא הייתה זאת גולדה מאיר בלבד שעוררה סוגיות לשוניות, כניסתן של נשים בכלל לתחומים שהיו מאוישים מסורתית על ידי גברים יצרה מבוכה בלשון. ושמות התפקידים לא השתנו או משתנים בהתאם לרוח החדשה המכילה אותם. עם זאת, לא תמיד אפשר להאשים את הלשון (או את הגברים), לעתים גם אנחנו מעדיפות את הצורה הזכרית לאור הסטטוס הרם הנלווה אליה. בחנו עצמכם: מה נשמע טוב יותר? המזכיר המשפטי או המזכירה המשפטית? יועץ או יועצת? מזכיר או מזכירה???

וכאילו לא מספיק, באה השפה להכעיס ושמה עלינו 'בעל' (הנקשר הן לבעלות והן לבעילה). והאקדמיה נתבקשה על ידי אי-אילו נשים וגופים לאסור את השימוש במילה. האקדמיה אמנם נמנעה מלאסור אך כן הציעה חלופות למעוניין בכך וגם הסברים לאלו המבקשים לשמור על הצורה השגורה בפיהם וכבודם/ן. להלן הצעותיהם:

• הוצעה המילה 'אישי' הידועה לכול. עם זאת, בעיית הצורה היא דווקא מהכיוון של הגבר שעתה הפך ל'אישהּ' (האיש שלה). מילא היינו הוגים את הה"א הסופית-המופקת, אבל אנחנו לא, ולפיכך ניתן להתחשב בגבר שמסרב להצעה זאת.
• הוצעה המילה 'רע' מן המילה 'רעיה' (שבשיר השירים) - אמנם בשיר השירים לא ברור אם הכוונה הייתה לציין אשת-איש, אבל לא זאת הבעיה העיקרית. מי שזוכר את הדיון האחרון על בידול משמעות יודע לומר ש'רע' יוחדה בימינו למשמעות חבר ולא למשמעות של בן זוג, והדבר עלול להוביל לבלבול אצל השומע, ולעמימות שאין השפה סובלת.
• עוד הצעה מעניינת היא 'זוגה' זאת אומרת היא 'זוגתו' או 'בת זוגו' והוא 'זוגהּ'. היופי במילה זאת הוא שמשמעותה המקורית של המילה 'זוג' היא עול = מוט שנושאים שני בעלי חיים בשווה - נחמד לא?!
• לאלו הרוצים להתמיד עם המילה 'בעל' סיפקה האקדמיה הסבר מניח-דעת והוא שלמילה 'בעל' יש שתי משמעויות: 1) אדון של דבר-מה; 2) בן זוג בקשרי נישואין. ואין זאת אלא בחירה המותנית בהקשר הידוע לכול. וכבר למדנו על חשיבותו של ההקשר למשמעות המילה. 

להרחבה ראו: http://hebrew-academy.huji.ac.il/sheelot_teshuvot/MivharTeshuvot/Pages/01051102.aspx

וסתם כדי להשתעשע, כי זה באמת לא עניין מגדרי, אף שראיתי נשים מספר רותחות על כך. יש הטוענים שזאת חוצפה גמורה שאיברי גוף נשיים במהותם מינם זכרי: "שדיים יפים", "רחם גדול"... אבל רק דעו שיש גם איברים זכריים מובהקים שמינם נקבה (אף ששכיחותם נמוכה בהרבה): "ערמונית גדולה", "ערלה מדהימה"... חשוב להעיר למקרה זה שמינם של איברי הגוף לא נקבע לפי מין הנושא אותם, אלא לפי תולדות המילה עצמה.

שורה תחתונה מה העניין: פעם הייתי הודפת טיעונים פמיניסטיים מהסוג שהוצג לעיל בידע בלשני כזה או אחר, מטיחה פה עובדה, שולפת שם איזה ציטוט. אבל הנקודה עמוקה בהרבה, גם אם יש צידוק בלשני או לשוני או משהו אחר מאחורי השימוש בצורות אלו או אחרות. אם נניח שיש בשפה כפי שהוצע לעיל יכולת חזקה להשפיע על המחשבה, אז הבעיות הללו הן לא רק לשוניות אלא תרבותיות. שכן בהיעדר מושגים ראויים או בקיומם של מושגים לא ראויים אנו מכתיבים את האופן שבו אנו חושבים או לחלופין מעצבים את אופן החשיבה לפי המצוי והרגיל.

כתבה: שירלי אור, בלשנית

צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף

עורכת לשון: יעל מדר

הידעתם שפעם המילים 'צדק' ו'צדקה' שימשו להביע מושג אחד? במאמר נאה שהוציאה האקדמיה ללשון מתוארת האטימולוגיה של שתי מילים אלו שהיו זמן רב אחד ונתפרדו להן לדרכן.

בקיצור נמרץ ככל שנותן לי מצפוני, ההבדלה בין המילה 'צדק' למילה 'צדקה' היא תולדה של זמן ולא של כוונה. קרי, היו ימים שבהם היו מילים אלו מילים נרדפות (וראו שבערך המילה 'צדקה' במילון אבן שושן יש הפנייה למילה 'צדק'). שתי המילים מציינות "עקרונות מופשטים מתחום היושר והאמת, הטוב והחסד" (ממאמר האקדמיה). עוד הן מציינות או לחלופין באות לצד המילה 'משפט' (וראו: שמואל ב' ח', ט"ו: "וַיִּמְלֹךְ דָּוִד עַל כָּל יִשְֹרָאֵל וַיְהִי דָּוִד עֹשֶּה מִשְפָּט וּצְדָקָה לְכָל עַמּוֹ") - נשמע לא מפתיע במיוחד, לא?!

על מה מלמדים קשרים שבין מילים אלו? הנה לה מחשבה:

אם 'צדקה' פירושה עזרה לחלש, לעני, למסכן ופירושה של המילה 'צדק' היא הבאת דברים אל מקומם הנכון או הראוי, האם נכון יהיה לומר שהמתן והסיוע לחלש הם הבאת הדברים אל מקומם הראוי? האם הרמת המדוכא היא עשיית צדק? ואם המשפט הוא כלי להבאת צדק וצדקה והוא בעצמו סמל לצדק, אזי במשפט ימצא אדם את הצדק? בימים שבהם מילים אלו היו אחד - ייתכן שהדבר היה כך או כך היה אמור להיראות.

ובימינו? ובימינו, כמובן, נתבדלו המשמעויות ועמן הערכים. המילה 'צדק' הפכה להיות מושג מופשט, אידיאל. המילה 'צדקה' נתייחדה עוד מלשון חז"ל לעשיית מעשים טובים ותרומה. והמילה 'משפט' הפכה להיות שנואה... וכבר מזמן היא לא מתחברת לנו עם צדק וצדקה. אם כבר אז עם עורכי דין, סחבת ועוולה. 

קיימים מקרים נוספים של תופעה זאת (הקרויה בידול משמעות). זאת אומרת, מילים שהתחילו מאותה משמעות, ולכל מילה במרוצת הזמן התייחדה משמעות נפרדת. למשל: המילים 'אגדה' ו'הגדה' - אחת מציינת סיפורי פנטזיה והשנייה מציינת את סיפור יציאת מצרים. דוגמה נוספת: המילים 'הודיה' ו'הודאה' שהחלו דרכן בלשון חז"ל ללא הבדל משמעות, אך בימינו, 'הודיה' מציינת הכרת תודה ו'הודאה' הכרה באשמה.

נחזור לעניינו עם סיפור הממחיש את המרחק של 'צדק' מ'משפט':

יום אחד שאלתי את אמי למה היא לא תובעת אדם מסוים על העוול שנעשה לה. היא ענתה לי בלי למצמץ או להיות טרודה: "משפט זה לא לנו. משפט זה לעשירים." אני כפי שאתם רואים נשארתי לְהִתְבַּחְבֵּש עם האמירה. לא כי היא נכונה בהכרח (אף על פי שאני נוטה להסכים עמה), אלא כי היא ביטוי של חוסר אמון במערכת הצדק בכלל ובמשפט בישראל בפרט. הצדק והצדקה שפעם היו מושגים שנועדו לרומם את החלש הפכו ברבות הימים כלי לדיכויו על ידי אותם עשירים ותאגידים. כיום כשאיש עשיר רוצה לעשות עוולה הוא פונה לערכאות: שם יאשרו לו תספורת על חשבון הפנסיה של האדם הפשוט; שם יתירו לו לסחוב תיקים משפטיים לאורך שנים ולהוציא את הנשמה של מי שנאבק מולו אם לא נגמר לו הכסף קודם; שם יעדיפו פשרה על פני צדק (למה מה?!). ממש מגרש משחקים חדש מצאו להם.

ומה איתנו? בטיפשותנו חרחורי הלחימה שלנו מתמצים בלדרוש צדקה. שיורידו לנו מהקוטג', שיקלו במע"מ, שיפחיתו מהדלק - מי בכלל חושב על דברים גדולים מאלה? שהרי, הלכה למעשה, נלקחו מאיתנו דברים יקרים הרבה יותר וחשובים לאין ערוך. ראוי לה למערכת ה"צדק" בישראל שתעשה חושבים עם עצמה על דימויה הציבורי ועל ההשלכות של דימוי זה עליה ועלינו...

למאמר האקדמיה: http://hebrew-academy.huji.ac.il/sheelot_teshuvot/MillimVeGilgulehen/Pages/sep2011.aspx

לֹא מֵאַהֲבַת מָרְדְּכַי, אֶלָּא מִשְּׂנְאַת הָמָן

עורכת לשון: יעל מדר

בבלשנות המושג "מסומן", שנטבע על ידי אבי הבלשנות דה-סוסיר, מתייחס למשמעות המילה. זאת אומרת המסומן של מילה מסוימת הוא ביטוי של כלל ההבנות, ההשגות, המחשבות שיש לנו ביחס לאותה מילה.

לפי התייחסות אחרת פירושו של המושג "מסומן" הוא: "הערך הלא-ניטרלי של קטגוריה לשונית נתונה, שיש לציינו במיוחד בלקסיקון" (מתוך מילון למונחי בלשנות ודקדוק). זאת אומרת, לפי ההגדרה האחרונה, שמילים "רגילות" שאין להן מאפיין מיוחד הן מילים בלתי מסומנות. ומילים חריגות, תהא הסיבה לחריגותן אשר תהא, הן מילים מסומנות. 

הנה למשל דוגמאות למסומנוּת לשונית לפי ההגדרה השנייה:

1. בעברית צורת הזכר-יחיד נחשבת לצורה הניטרלית הבלתי מסומנת. זאת גם הסיבה שאנו פונים לקהל אנשים בלשון זכר, לא כי אנחנו שובינסטים בהכרח אלא שאנו משתמשים בצורה הניטרלית. צורת הנקבה, הרבים והרבות נחשבות לצורות למסומנות, כי אנו מוסיפים לצורה הניטרלית תוספות שונות (ילד > ילדה, ילדים, ילדות).
2. במערכת הפועל, גזרת השלמים (מערכת השלמים נחשבת לנטיית הפועל שבה מתקיימים כל העיצורים שבשורש: אכלתי, שילמתי, התלבשתי) נחשבת לצורה הניטרלית הבלתי מסומנת. ואכן קשיים מעטים מתגלים אצל הדוברים במערכת זאת. מאידך, גזרות המכילות עיצורים גרוניים (אהחע"[ר]) נחשבות לצורות המסומנות – מדוע? כי הן משבשות את נטיית הפועל. פה נופל עיצור, שם נעלם לו הצליל. למשל: לאן נעלמה הה"א השורשית של השורש בנ"ה בפועל 'בָּנִיתִי' (הרי העיצור השלישי מתקיים כשהשורש הוא אכ"ל), ולמה לא הוגים את הצליל אל"ף ב'קָרָאתִי'?
3. גם בהתאם של שם עצם לשם תואר אנו מוצאים פעמים רבות מסומנוּת לשונית. טעויות אלה מאפיינות בעיקר עולים חדשים, אבל לא רק: הן מאפיינות גם ילדים בשלבי רכישת השפה  ובמקרים מסוימים של צורות "קשות" גם אותנו המבוגרים. למשל: חלונות יפים, אבן גדולה, וגם: צומת עמוס.
4. עוד דוגמה חביבה שמתחוללת דווקא בשמות העצם השכיחים היא ריבוי שלא כדרך המלך. למשל: אבא > אבות; אימא > אימהות; איש > אנשים.

הביטוי "עברית שפה קשה" נוצר לא פעם מהיעדר סדירות זה. אבל, ברור הוא (אני מקווה) שבכל הלשונות קיימת אי-סדירות לשונית. ובכל אותן הלשונות, הדוברים את אותה לשון תופסים את המסומנוּת הלשונית כגורם מטריד, המחייב אותם לקבל כללים מינוריים ולשנן אותם. זה בעצם מה שעשינו כשלמדנו לבגרות בלשון. למדנו תלי-תלים של חוקים מינוריים. הנה חוק מינורי שכזה: המילית 'מ' (= from) הבאה לפני עיצורים גרוניים (אהחע"[ר]) תיהגה e (מֵחיפה), ולא i (מִשם) כנהוג ברגיל. העובדה שיש לכך סיבה לא מטרידה את הדובר כהוא זה, מה שמטריד אותו היא העובדה שהוא נדרש עכשיו ללמוד פרט תפל שכזה (זה לא תפל בכלל, דרך אגב, אם לא הייתי חוששת מלעייף הייתי מקיימת את אחד התרגילים הפונולוגיים האהובים עליי).

מה מקורה של אותה מסומנוּת?

כפי שראינו מהדוגמאות לעיל, מסומנוּת יכולה לנבוע ממקורות שונים: אם לאור תרבות ארוכת שנים (דוגמה 1), אם לאור אילוצים מסוימים (דוגמה 2), אם לאור פירוש מקדים שגוי (דוגמה 3) ואם לאור שכיחות (דוגמה 4) – ואני בטוחה שיש מקורות רבים ואחרים.

לסיכום: המסומנוּת היא שם נוסף לחריגות לשונית המביאה לערעור ההגמוניה הנהוגה בשפה, ועשויה להתרחש בשל מנגנונים שונים. תפיסה זאת של מסומנוּת מתרחקת מאוד מזאת של דה-סוסיר, המתייחסת אל המסומן כאל סמל המכיל פריטים מנטליים רבים.

ועתה לצורך הדיון הבה נטיח את שתי ההגדרות זו בזו (שלא באלימות). מה קורה כשהסמל הבלתי-מסומן שלי למושג אחד, הוא הסמל המסומן של האחר אל אותו המושג עצמו? אני שומעת מישהו אומר "קונפליקט"? "אירוניה"? "מצב ביש"?

הזהות העצמית שלנו והתרבות שבה אנו חיים לא פעם יוצקת תכנים לתוך אותם הסמלים/המילים שבהם אנו משתמשים:

דוגמה קצרה: מעולם התרגום: המושג 'פשרה'  מעורר אצל הישראלי ובשפתו משמעות לוואי (קונוטציה) חיובית. ואכן אנו משתמשים בה רבות בהקשרים של משא ומתן אל מול שכנינו הערבים. אך אבוי, אותו המושג עצמו מכיל בלשונם משמעות לוואי שלילית של הפסד וויתור (ותודה לאהרן שהפנה אותי למקור זה: http://www.arabworldbooks.com/Articles/heggy/compromise.htm).
דוגמה ארוכה: מתוך מאמר דעה מעניין למדי: שתי הלוויות ליוו אותנו בשבועות האחרונים. האחת של הרב עובדיה יוסף בירושלים, והשנייה של אריק איינשטיין בתל-אביב. בשתי ההלוויות נראה היה שהאיש היה משני לסמל שהוא ייצג: הישראליות. כותב המאמר לקח את הנושא למקום אחד מעניין כשלעצמו ואני אקח זאת למקום מעט אחר (אבל תקראו כי זה באמת היה נחמד: http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4461242,00.html). אני אטען שהסמל הוא החזרת עטרה ליושנה. שני אנשים שבעבור כל קבוצה היוו סמל ל"ישראל הישנה והיפה". וכל קבוצה הסתכלה על האחרת כאל הייצוג המסומן, האנטי-תזה של המושג עצמו.

מה קרה בעצם? הפרה של ההגמוניה, יצירת אי-סדר במושגים, תביעת המושג על ידי קבוצות שונות, ניכוס של המושג.

כל זה היה יכול להיות סביר ברמה מסוימת, אם התחושה, ואולי האישית שלי בלבד, לא הייתה שמדובר ביציקת תוכן למושג שלֹא מֵאַהֲבַת מָרְדְּכַי, אֶלָּא מִשְּׂנְאַת הָמָן. לא אתפלא אם אותם המתנגדים, המגחיכים, המלעיזים והמתריסים נגד האווירה שאפפה את הלווייתו של הרב עובדיה יוסף, מצאו את עצמם בכיכר מלכי ישראל שבועות מספר לאחר מכן. ואם לא מצאו עצמם שם, אז מצאו עצמם מזדהים עם הכאב יותר.

הסמל הוא אחד, החזרת עטרה ליושנה, ישראל הישנה והיפה, והמתנגדים מפה והמלעיזים משם לא עושים זאת בהכרח מתוך אהבה של הדבר כשלעצמו, אלא מתוך הרחקת עצמם מן האחר ומהווייתו. הסמל המסומן והבלתי-מסומן בעת ובעונה אחת הוא עדות לחברתנו מרובת השסעים. וכך אותה מסומנות שמערערת את ההגמוניה הלשונית, היא גם זאת שלעתים מערערת את אותה הגמוניה חברתית שאנו עדים לה ולעתים חסרים אותה.

התמונה העליונה שייכת לטל שלין מתוך: http://news.walla.co.il/?w=/214/2698624/1591279/5/@@/media
התמונה התחתונה מתוך הכתבה: http://www.thepost.co.il/news/new.aspx?pn6Vq=E&0r9VQ=EGEHJ

מקרים של היפר-קורקציה

עורכת לשון: יעל מדר

ההגדרה הוויקפדית של המונח "היפר-קורקציה" או בעברית תקינה "תיקון-יתר" היא: מבע שגוי ביחס לשפה התקנית תוך ניסיון להימנע משגיאה נפוצה אחרת. או במילים אחרות החלת כלל אחד על מקרים נוספים. לדוגמה: השימוש במילה *בְּאִם הוא שגוי! ויש לומר בפשטות אִם, בלי הוספת הבי"ת התחילית הנהוגה במילים דוגמת: בזמן, ברגע, באין וכיוצא בזה. והדבר נכון גם למילה *בִּכְדֵי (סתם שתדעו, המוסכמה בלשון היא שלפני צורות שגויות או מדומות שמים את הסימן *). ההגדרה הוויקפדית אמנם טובה, אבל בעיניי מחסירה מאפיין חברתי-פסיכולוגי חשוב בתופעה והוא המניע לה. זאת אומרת, כשאדם אומר "לא הלכתי לשם בגלל שהם הרביצו לי" מדובר בשגיאה לשונית אבל לא במקרה של תיקון-יתר (אומרים 'בגלל ה...' ולא 'בגלל ש...'). והדבר דומה יותר לאותו פוליטיקאי אומלל שרצה להלין על עבודתו הקשה ואמר: "עשינו ימים כלילות" מתוך הרצון לשלב בלשונו פתגם ידוע, אך העיד על עצמו כמי שמנמנם גם ביום וגם בלילה. פרט לפוליטיקאים תמצאו את הדבר קורה גם אצל אקדמאים, בוסים וכל מי שתופס את עצמו ואת ישבנו.

אז הנה כמה מתיקוני-היתר הידועים:

• לא קיים הצירוף 'במידה ו'. אם הרצון הוא לבטא משפט תנאי יש לומר 'אם'.
• מילית הקישור לסיבה היא 'מאחר ש' ולא 'מאחר ו'.
• אין להחמיץ את השי"ן הקטנטנה, ועדיף להימנע ממשפטי זיקה שאינם מקושרים. ולכן אל תֹאמר: 'המספר אליו הגעת איננו מחובר' אלא 'המספר שאליו הגעת איננו מחובר'.
• דוגמה שאני אוהבת במיוחד. הכלל אומר שאם אחרי ה"א הידיעה יש הע"ח המנוקדות בקמץ גדול יש להגות את ה"א הידיעה בסגול. לדוגמה: הֶעָשִיר, הֶחָלָב. אבל לפני כל דבר אחר אין מקום לעשות זאת, ולכן אין לומר: הֶחַלוֹן וכיוצא בזה.
• נכון שאומרים דֹּב > דֻּבִּים, תֹּף > תֻּפִּים - אבל אין הצדקה ל'חוֹף > חֻפִּים'.
• ועוד דוגמה יפה שלמדתי רק לאחרונה. השימוש במילה 'הינו' כאוגד שגוי. זאת אומרת אין לומר 'הילד הינו יפה' אלא 'הילד יפה' או 'הילד הוא יפה'. הִנֵּה בנטייה (הנני, הנו, הנה) משמשת לציון רמיזה, הצבעה או הדגשה (מעין הנה תראו אותי > הנני). מצורף קישור להסבר המלא באתר האקדמיה: http://hebrew-academy.huji.ac.il/sheelot_teshuvot/MivharTeshuvot/Pages/14121101.aspx

מקרים של תיקון-יתר מוכרים לנו מכל תחומי החיים, ובהם לשון. הם לעתים מצחיקים, לעתים עצובים ולעתים מגוחכים. אבל הם בעיקר מלמדים על אותו מניע חברתי-פסיכולוגי שאותו אני מכנה "אפקט רוזנבלום". אפקט רוזנבלום הוא תהליך בלתי מודע, אוטומטי המעיד על תהליך קוגניטיבי עמוק יותר, בדומה לאפקט סטרופ, אבל משמעותי הרבה פחות. ולמי שלא מכיר את האפקט הנה הסבר קצר שלו מימין ואתם מוזמנים לחפשו בגוגל. חזרה לעניינו, בעוד אפקט סטרופ סייע בשנות החמישים לזהות סוכנים סובייטים, כל מה שמציע אפקט רוזנבלום הוא זיהוי פלצנות. שני האפקטים אגב ניתנים לשליטה אם הם מובנים בצורה מודעת.

הניסיון הזה לדבר בלשון גבוהה הוא משל לאנשים המנסים להכריח אותנו להבין שהם עמוקים, מבינים ויודעי-דבר. אף על פי שאין הדבר נכון תמיד (לפעמים הוא נכון, אבל לפעמים לא). למה אני קוראת לאפקט כך, קרי "אפקט רוזנבלום"? משום שהתופעה נהוגה מאוד אצל הגב' פנינה רוזנבלום. אישה יפהפייה (בעבר ובהווה), אשת עסקים מצליחה (מה שחייב להעיד על רמת תבונה מסוימת), וסך הכול עושה רושם של אישה טובה למדי העושה בחירות שנראות די חברתיות (אם בגלל מעורבותה בפוליטיקה ואם בגלל אתר השידוכים החדש שהיא פתחה). ובכל זאת דמותה מעוררת בנו גיחוך... אז למה? למה אישה מצליחה בזכות עצמה מעוררת בנו גיחוך כה גדול? היא ועוד אי אילו אנשי ציבור...? לדעתי, מדובר באותו אפקט. זאת אומרת, הניסיון להיות משהו אחר טוב יותר ממה שאנחנו מעריכים את עצמנו, טוב יותר ממה שאנחנו מאמינים שאנחנו יכולים להיות. אבל במקום לעמול על המעמד שאנו מנסים לנכס לעצמנו אנחנו בוחרים בדרך הקצרה. תמיד הדרך הקצרה בעברית...

וסתם לידיעה:

מותר לומר 'שִנֵּיתֵי' וגם 'חִכֵּיתֵי' לצד 'שִנִּיתִי' ו'חִכִּיתִי' (ועוד שורשים כאלו מגזרת ל"י). ממתי? בניסן תשנ"ו בישיבה רכח - המופיעה גם בהחלטות האקדמיה בדקדוק (סעיף 3.6א [רכח], עמ' 64) - הוחלט כי "בעבר בגוף ראשון ושני בבניין קל ע' הפועל מנוקדת בחיריק [...] בשאר הבניינים בגוף ראשון ושני ע' הפועל מנוקדת בחיריק או בצירי".

אמנם נעדיף את צורת החיריק, אבל שלא יתקנו אתכם סתם.

קטגוריית השקר - חלק שני ואחרון

עורכת לשון: יעל מדר

אז איפה היינו?

ביום הכיפורים החלטנו לעשות קצת שמות באברהם, ועתה ניטפל טיפה לאריסטו. תזכורת קלה: הסוגיה שעל הפרק היא האם ייתכן שדבר-אמת ייחשב לשקר? או במילים פומפוזיות, האם ביטוי שתוכנו תואם מצב אובייקטיבי בעולם יכול להיחשב שקרי?

כדי לקבוע אם מאמרו של אברהם הוא אמת או שקר, עלינו קודם להגדיר מהו שקר. הדרך המקובלת עוד מימי ארסיטו גרסה שכדי להגדיר קטגוריה כלשהיא עלינו להגדיר את התנאים ההכרחיים ואת התנאים המספיקים שישמשו להגדרת החבר X בקטגוריה. מה זאת אומרת? תנאים הכרחיים הם הקריטריונים המחויבים להתקיים ב- X כדי שהוא יהיה X. תנאים מספיקים הם קריטריונים שאינם מחויבים, אבל מתקיימים מרגע שאותו X קיים. מופשט למדי, בשביל דבר כה מסובך, אבל אתם בטח זוכרים את הסיוט הזה מהפסיכומטרי. 

מאות שנים עברו ואיש לא ערער על הגישה המגדירה קטגוריות באמצעות תנאים הכרחיים ומספיקים - עד שקם אדם. בשנות השישים הדיון בקטגוריות קיבל תפנית כשויטגנשטיין הציע לתאר קטגוריות דרך "דמיון משפחתי", ואף הוסיף שיש בעיה רצינית מאוד בהגדרת דברים דרך תנאים הכרחיים ומספיקים. למה? כי אין דבר כזה תנאים הכרחיים. למשל: כדי להיות ציפור חובה שיהיו לך כנפיים ותהיה מסוגל לעוף (תנאי הכרחי), אבל לתרנגולת יש כנפיים והיא לא מסוגלת לעוף... עוד דוגמה מפורסמת וטובה בהרבה משלי היא זאת של ויטגנשטיין ביחס ל"משחקים", ומי שלא מכיר את הדוגמה כדאי לו - סעיף 66 בספרו "חקירות פילוסופיות" (ראו כאן: http://users.rcn.com/rathbone/lw65-69c.htm).

אז אם אין תנאים הכרחיים ותנאים מספיקים, מה יש?

מה שהתיאוריה אומרת בקצרה הוא שיש תנאים להגדרת החבר X, אבל הם לא הכרחיים או מספיקים. ועוד שהם לא מתקיימים בהכרח אצל כל חברי הקטגוריה. מה שהופך קטגוריה לכזאת הוא הדמיון בין החברים שלה. כמה שנים מאוחר יותר תרמה החוקרת אלינור רוש לגישה זאת את הרעיון של אב-טיפוס. לטענתה, יש חברים מובהקים בקטגוריות מסוימות ויש כאלה שאינם מובהקים, אך הם עדיין חברים (הדימוי המנטלי שיש לנו בראש כשאומרים שם של קטגוריה הוא בדרך כלל של אותו אב-טיפוס). בואו ניקח לדוגמה את הקטגוריה "משחקים". כדורגל הוא משחק מובהק, אבל ילד הזורק כדור על הקיר רצוא ושוב, לא נתפס אצלנו כמשחק מובהק - נכון? וזאת למרות ששניהם עוסקים בפעילות המערבת כדור... זאת אומרת שאין לקטגוריות גבולות ברורים ויש חברים מובהקים ויש כאלה שפחות - הגבולות עמומים.

ולשם מה כל זה? כדי לערער על התפיסה הכה-מקובלת ששקר מחויב להיות דבר שאינו עולה בקנה אחד עם הקיים במציאות. שהרי אם אין תנאים הכרחיים, אז לא מחויב שכל החברים בקטגוריית השקר יהיו שקריים ביחס למציאות. ועוד שייתכנו חברים שתוכנם נכון ביחס למציאות. עד לפה ויטגנשטיין. נוסיף עליו את רוש ונראה כי הסיבה שאנו מתקשים לתפוס שקרים שתכנם "אמתי" (זאת אומרת תכנם מתאים עם מצב העניינים האובייקטיבי) היא משום שאלו אינם האב-טיפוס של קטגוריית השקר, ולמעשה הם שייכים לאותם גבולות עמומים של הקטגוריה. האם הם אינם שקרים לפיכך? לא בהכרח!

כדי לקבוע האם מבע (משפט הנאמר בזמן אמת) "אמתי" הוא בעצם שקרי עלינו קודם כל לספק תנאים. תנאים שאינם הכרחיים או מספיקים, אבל עדיין מאפשרים לנו לארגן את גבולות הקטגוריה. מבע שיקיים את כל התנאים ייחשב אב-טיפוס, ומבע שיקיים אחד או יותר מן התנאים (אך לא את כולם) ייחשב לחבר לא מובהק.

מעניין לחבר את זה לאמנות, שבמהותה מותחת ומגדירה כל פעם מחדש את הגבולות המוקצים למושגים השונים. כולנו יודעים מה שולחן, ומרגע שאמרתי את המילה "שולחן" עלה לכולכם דימוי מנטלי של שולחן (לדידי אותו אב-טיפוס). 

ופתאום בא לו אמן וטוען שמה שהוא עשה זה שולחן, כי זה אחת, שתיים ושלוש. מה תאמרו לו? כן זה שולחן אבל לא בדיוק... אבל למעשה זה בדיוק! פשוט לא מובהק.

אז הנה שלושה תנאים שנוכל להשתמש בהם כדי לקבוע אם מבע הוא שקר או לא, ואיזה סוג של שקר. התנאים מובאים מתוך ניסויים של Coleman & Kay ובתרגום חופשי:

"אם הדובר  (S) מפיק מבע (P) לקהל (A) - הדבר יהיה שקר אם:

1. P שקרי
2. S מאמין ש- P שקרי
3. בהבעת P, S מתכוון להטעות את A."

מבע שיקיים את שלושת התנאים ייחשב לשקר אב-טיפוסי. רגע אחורה, מבעו של אברהם מקיים שניים מתוך שלושת התנאים (תנאים שתיים ושלוש ולמחמירים מביניכם לפחות את שלוש). וזאת אומרת שלפחות לפי התפיסה הזאת אברהם שיקר (אם כי שקר שאינו מובהק).

לא אכחיש שיש לי סייגים מתנאים אלו והם נראים לי מעט מוגבלים בגישתם, אבל אם אספר לכם את הסייגים שלי יבוא אדם ויגנוז לי את עבודת הדוקטורט הממשמשת ובאה :) (משמוש שייקח לי חמש שנים בערך...). אז אני נאלצת להשאיר אתכם עם קורטוב של סקרנות.

ופעם אחרונה לאברהם, שכן הוא אבינו, ואנו מחויבים במצוות כיבוד אב ואם. אחת שהגדרנו שמבעו של אברהם הוא חבר בקטגוריית השקר - מה נעשה עם מעשה זה של הגדול שבאבותינו??? ובכן, וכנהוג בחברה המדוברת, לציווי האלוהי "מִדבר שקר תרחק" יש חריגים. הרב שלמה רוזנפלד בחיבורו "מתי מותר לשקר?" מונה את המצבים לפיהם מותר לשנות מן האמת. הראשון במצבים שהוא מונה הוא אם מדובר "בשעת סכנה" (מפני פיקוח נפש, כשם שכל האיסורים נדחים מפניו). וזאת כל עוד לא מתבצע חילול השם. כך שאם נראה את התנהגותו של אברהם כניסיון להציל את נפשו ניתן להסכים עם מעשהו.

התמונה הבאה נשלחה אליי לפני כמה ימים על ידי ידידי אהרן והיא מתארת יפה את כל מה שאמרתי עד כה, ומדגישה אף יותר את הגמישות המחשבתית הנדרשת מאיתנו בהפנמת קטגוריות, חברים בקטגוריות וכיו"ב. למשל: מה זה אומר להיות יהודי? או ישראלי? אם נחשוב רק לפי תנאיים הכרחיים נפספס חברים שאולי אינם מובהקים, אבל אף על פי כן ולמרות הכול חברים בקטגוריה.

קצת ביבליוגרפיה:

1. רוזנפלד, ש. "מתי מותר לשקר?", תחומין ל"א, תשע"א, עמ' 431-439.

• Coleman, L. & Kay, P. 1981: Prototype Semantics: The English Word Lie. Language 57, pp. 26-44.
• Rosch, E. 1978. Principles of Categorization. In Eleanor Rosch and Barbara B. Lloyd (eds.), Cognitive and Categorization, Lawrence Erlbaum: Hillsdale, NJ, pp. 27-48.
• Wittgenstein, L. 1967: Philosophical Investigations.Transl. G. E. M. Anscombe. Oxford: Basil Blackwell.

שאלות מוסריות לקראת יום הכיפורים

עורכת לשון: יעל מדר

בספר בראשית בשלושה מקומות שונים - סיפור כמעט זהה. בכל הסיפורים מתוארת ירידתו של הגיבור מכנען לשם ישיבה ארעית בארץ זרה בעקבות בצורת קשה המתחוללת שם. מעבר זה מוביל בכל המקרים לעימות עם השלטון הזר, עקב יופייה של אשת הגיבור שאותה הם מבקשים לקחת מידיו אל המלך. איך ניצלים אבותינו מסכנה זו? לא בגבורה גדולה. הגיבור (אברהם בשני הסיפורים הראשונים ויצחק בשלישי) מספר שהאישה לצדו (שרה ורבקה בהתאמה) היא אחותו, ובכך הסכנה סרה מעליו אל אשתו (שנלקחת לארמון המלך). מובן מאליו שכל הסיפורים מסתיימים בהתערבות אלוהית המשיבה הכול על כנו.

בפוסט זה אתמקד בשני הסיפורים הראשונים שבהם הגיבור הוא אברהם. בבראשית י"ב, י'-כ' אברהם מגיע למצרים והעימות הוא אל מול פרעה. ובבראשית כ', א'-י"ח אברהם מגיע לגרר והעימות הוא אל מול אבימלך. מקרים אלו ידועים בספרות גם כסיפורי האישה-אחות, ופרשנים יהודים ומוסלמים דנו בהם במרוצת השנים.

אברהם, אפרים משה ליליין

הסיפורים מעלים סוגיות מוסריות קשות, ואברהם נתון לביקורת קשה מכמה סיבות: 1) כי הוא ירד מכנען לארץ זרה ובכך הפר את הציווי האלוהי; 2) כי העדיף את חייו והיה מוכן למסור את אשתו בתמורה לכך; 3) כי נחשד שקיבל מוהר בתמורה למסירתה; 4) וכי הציב את צניעותה של שרה בסכנה גדולה. בכל השאלות המוסריות האלו מטפלת הפרשנות היהודית טיפול מקיף. אך בהיבט אחד נעדרת התייחסות ישירה, היבט שהתנ"ך מציינו ומצווה אותו בהחלטיות והוא "מִדבר שקר תרחק" (שמות כ"ג, ז') שכן טען ששרה היא אחותו.

האם אברהם שיקר? בחנו זאת בעצמכם. גם פרעה וגם אבימלך "חטפו על הראש" מאלוהים בשל לקיחת שרה. אך כאשר התעמתו עם אברהם על כך ששיקר להם באומרו ששרה אחותו ענה: "וְגַם אָמְנָה אֲחֹתִי בַת אָבִי הִוא אַךְ לֹא בַת אִמִּי וַתְּהִי לִי לְאִשָּה" (בראשית כ', י"ב). זאת אומרת, אברהם דיבר אמת. שרה היא אחותו. אבל האם התשובה שלו רלוונטית? ואם נכון הדבר ושרה היא אחותו, על שום מה כעסו פרעה ואבימלך? ובכן, נדמה שאלו כעסו לא על דבריו אלא על המשתמע מהם, וזה ששרה היא אחותו ולפיכך אינה אשתו ומותרת היא לכל אדם.

מה הקשר בין סיפורים מקראיים אלו לבלשנות? אחד מתחומי הלשון שלא דנו בהם עד כה קרוי פרגמטיקה. בפרגמטיקה נבחן השימוש בשפה הלכה למעשה. דוגמה קלאסית: "אתה יכול להעביר לי את המלח?" פירוש הדבר הוא שאתה מבקש שיביאו לך את המלח ולא שיציינו בפניך יכולת פיזית לעשות זאת. ההקשר החברתי מחייב אותנו לנימוס, ואנו כאנשי תרבות נמנעים מלדרוש, בעיקר מזרים או ממבוגרים, ועוקפים זאת במעין שאלה לא רלוונטית.

דרך הפרגמטיקה נבחן את שאלת ה"שקר" של אברהם. אמנם שאר הסוגיות שהועלו מעניינות גם כן, אבל יחרגו ככל הנראה מהזמן שהקדשתם לקריאת הפוסט :). אז האם שיקר אברהם באומרו ששרה היא אחותו? או לחלופין האם שקר הנאמר באצטלת האמת נחשב שקר? דמו לעצמכם את התמונה הבאה:

סטודנטית למשפטים עונה באחד השיעורים על שאלה ששאל המרצה. המרצה, שהתרשם ואולי מעט הופתע מתשובתה הבהירה והמתוחכמת שאל אותה: "את חשבת על זה?" הסטודנטית חייכה בביישנות וענתה לו שכן. עד כה הכול טוב! אבל מה אם אביה של אותה הסטודנטית הוא שופט, ועל הסוגיה הזאת בדיוק הם דנו ערב קודם, והלה פרש בפניה את אותה התשובה שהיא דקלמה בשיעור? מבחינתה, כששאל אותה המרצה אם היא חשבה על זה היא ענתה בחיוב, כי היא אכן חשבה על דברי אביה בלילה שלפני השיעור. האם היא שיקרה?

נציג עתה את הפרשנות היהודית הקלאסית ואת התייחסותה לעניין. אחלק את הפרשנות בגסות לשני מחנות עיקריים. המחנה הראשון כולל את רוב הפרשנים (רש"י, רשב"ם, רד"ק ועוד). במחנה זה אין התייחסות ישירה לשקרו של אברהם. ביחס לפרק כ' נימוקם להתנהגותו של אברהם הוא שהוא דיבר אמת (אובייקטיבית לפחות). למה אין זאת התייחסות ישירה? כי עיסוקם לא היה בשקר, כן או לא, אלא בחשש לגילוי עריות. במחנה השני ניצב לו לבדו הרמב"ן. ביחס לפרק י"ב הרמב"ן מגדיר את התנהגותו של אברהם כ"חטא גדול בשגגה". ביחס לפרק כ' תשובתו הופכת למעניינת יותר. לפי הרמב"ן, השאלה אם דבריו של אברהם היו אמת או שקר היא חסרת טעם מיסודה, וזאת משום שכוונתו הייתה להטעות. הוא מצדיק את ההתנהגות בכך שהייתה זאת "הצלת נפש", אבל עדיין בגדר הטעיה. זאת פעמים רבות גם ההתייחסות המשפטית המודרנית לסוגיות מסוג זה: לא שקר, אלא הטעיה (ויתקנו אותי יודעי-דבר גדולים ממני).

הפרשנים המאוחרים יותר מציעים לרוב פרשנות תרבותית. זאת אומרת, פרשנות הבוחנת את המקרה מנקודת המוצא שהנימוקים להתנהגות זאת או אחרת מחויבים להיבחן בראי הזמן. בהתייחסו לפרק י"ב, קסוטו טוען שאברהם קיים שני חטאים: אחד, מחסור באמונה שמנע ממנו להבין כי אלוהים יצילו מן הסכנה שארבה לו במצרים. והאחר, העיקרי לעניינו, בחירתו בדרך הרמייה. חטא שני זה הוא מייחס להרגלים שדבקו באברהם עקב שהותו בקרבת הבדואים. על אלו הוא אומר שהם רגילים לשקר כדי להיחלץ מסכנות וכדי להשיג את מבוקשם. אברהם, לפיו, אימץ את דרכיהם עד שטיהר דרכיו (אוי קסוטו, אבל הבה ניתן גם לו ליהנות מביקורת בראי הזמן). אני אעצור את הפרשנות היהודית בנקודה זאת, ואעבור לרגע לפרשנות המוסלמית.

בפרשנות המוסלמית חלה תופעה מעניינת, הסיפור עצמו, שנעדר מן הקוראן, מקבל התייחסות פרשנית אף על פי כן. הפרשנות מתייחסת בעיקר לאירועים כפי שהם מופיעים בבראשית י"ב. ההנחה היא שאברהם סיפר בחייו שלושה שקרים. שניים מהם מופיעים בקוראן, והשלישי - כשאברהם אמר לרודן ששרה היא אחותו. אך לעומת שני המקרים הראשונים שבהם מטרת השקר הייתה "למען אלוהים" - השקר השלישי נעדר הצדקה. הפרשנות המוסלמית מציעה שני הסברים לשקר שלישי זה. ההסבר השני והפופולרי יותר הוא שאברהם ושרה הם אחים מתוקף היותם המאמינים המוסלמים היחידים על פני האדמה. קרי, אחים לדת אך לא אחים ביולוגיים. הסבר זה פותר הן את בעיית השקר והן את בעיית קרבת הדם. 

למעט הרמב"ן וקסוטו, נראה שכל הפרשנים יהודים ומוסלמים נמנעים מהצגת מאמרו של אברהם כשקר, ומעדיפים את הטענה שמאמרו היה דבר-אמת, משום שהוא ייצג את מצב העניינים הנכון אובייקטיבית. אבל האם העובדה שדבריו של אברהם עולים בקנה אחד עם המציאות הופכים אותם לאמת? התשובה הכמעט מתבקשת היא כן, אבל חשבו שוב על הדוגמה של אותה סטודנטית. ואם הדבר לא נכון - אז איך מגדירים שקר? לא אתיימר לענות על השאלה לא עתה ולא בכלל, רק להציג פתרון אפשרי בלשני לסוגיה בפוסט הבא.

עקרון המאמץ המועט ביותר

עורכת לשון: יעל מדר

מה החשיבות אם בכלל לדייק ב"שם המספר", והכוונה היא מדוע בכלל להקפיד לומר "שלושה ילדים" ולא "שלוש ילדים"?

אני חושבת שרוב האנשים מאמינים שהשגיאות הלשוניות הללו מחרידות את קהילת אנשי הלשון וחובבי העברית המסורים, אבל הדבר לא נכון כלל, זה לא מזיז לרובם. ובכל זאת כשיהיו לי ילדים (בע"ה) אקפיד איתם עד מאוד על שם המספר, על תקינות לשונית ועל הבעה בהירה. למה? כי עניינים של לשון הם רק הפנים של תופעות רחבות יותר. 

ניקח כמה דוגמאות של שיבושי לשון ידועים מתוך תחומי הלשון השונים (וזאת תהיה גם הזדמנות חביבה להציגם):

1. תחום הפונולוגיה (הצלילים): תופעה מוכרת היא לומר "אני ידבר איתו מאוחר יותר". זאת אומרת, יש האומרים אני ידבר ולא אני אדבר. מקור הטעות, בתחילה לפחות, לא היה בחילוף של הוא (ידבר) לעומת אני (אדבר) עקב חוסר ידע או זלזול, רחמנא ליצלן. מהבחינה הלשונית חל פה תהליך מעניין ביותר שבו הדובר "מסרב" להגיע מן הנקודה הגבוהה ביותר בחלל הפה (היו"ד בשילוב עם תנועת ה-i [אנִי]) - אל האל"ף, שאותה מפיקים מהמקום הנמוך ביותר ביותר בגרון (אדבר). וכך במקום לנוע מהמקום הגבוה ביותר (יו"ד עם תנועת i) אל המקום הנמוך ביותר (האל"ף הגרונית) הוא מקצר את המרחק על ידי השמטת האל"ף שממילא איש לא הוגה אותה ברגיל, ומה שאנו שומעים הוא אני ידבר. (ניסוי פונולוגי: אמרו i למשך זמן מה ומיד לאחר מכן a - חשתם בירידה? האל"ף אפילו נמוכה יותר!)
2. תחום המורפולוגיה (הצורות, המילים וחלקי המילים): אמנם כולנו עדים לשגיאות בשם המספר, אך אני מאמינה שמעטים יודעים מדוע מערכת כה נפוצה מכילה טעויות כה רבות. כשבוחנים את מערכת שם המספר רואים כי היא פועלת בניגוד מוחלט לשאר המערכות בלשון העברית. הבדל ראשון: בכל שאר המערכות בשפה העברית צורת הנקבה היא שלוקחת את הה"א הסופית (למשל: ילדה לעומת ילד), ואילו בשם המספר צורת הזכר היא זאת שלוקחת את הה"א (למשל: שלושה בנים). הבדל שני: בכל שאר המערכות בשפה העברית שמות המתארים את שם העצם באים לאחריו (למשל: ילד יפה, מכונית טובה, אנשים נחמדים), אך שם המספר בא לפני... זה בטח יישמע לכם מוכר: "רק רגע ילד אחד, אה... אז שלושה ילדים".
3. דוגמה אחרונה וקצרה מתחום התחביר (המשפט): "אני אביא לך ת'ספר מחר". במקום לומר את ה.. אנו אומרים תַ'. למה? כי גם ככה וגם ככה יבינו אותנו.

כביכול שלושת ההסברים שונים. הראשון עוסק בנוחות, השני בהרגל, והשלישי בשמירה על המשמעות. אבל, הלכה למעשה כל אלו הם ביטוי של עיקרון אחד ויחיד והוא עיקר דבריי הפעם.

בשנים האחרונות רווחת התופעה של מחקר אינטרדיסציפלינרי (מחקר המשלב כמה תחומים), ומחקר הבלשנות נהנה גם הוא מפירותיה של תופעה זו. השילוב של הבלשנות עם תחום הקוגניציה הוליד הסברים חדשים לתופעות ישנות. אחד מהסברים אלו נובע מעקרון המאמץ המועט ביותר המוכר כבר שנים רבות מתחום הביולוגיה ומתחום האבולוציה בפרט. בבסיס העיקרון שוכנת הטענה שהאדם חותר להפחית את האנרגיה בכל פעולה מבלי לאבד את היעילות שבה ואפילו תוך הגברתהּ.

בכל אחד מהמקרים שראינו לעיל הופחת המאמץ מבלי לאבד את המשמעות, ותוך הגברת היעילות. כך שעל פניו נראה שאותן שגיאות לשוניות אינן תוצר של חינוך קלוקל (לפחות בתחילה), אלא ניסיון להסדיר מערכות, לייעלן ולהפחית את המאמץ בעת הפקתן מבלי לגרום נזק (מבלי לאבד משמעות). ממש נפלא - בואו נאמר כולנו שלוש ילדים ולא שלושה!

התשובה כמובן היא ממש לא! העובדה שאנו מקיימים טעויות מתוך ייעול המערכת והסדרתה לא אומרת שזאת הדרך הנכונה. כשאני אומרת נכונה, אני נכנסת לתחום האפור של אנשי לשון ובלשנים המסרבים בתוקף לומר "מה נכון". ובכל זאת, שכן זה הזמן לענייני דיומא.

עקרון המאמץ המועט ביותר גם אם משפיע על החלטותינו, בהן לשוניות, הוא עיקרון ביולוגי שלדעתי אינו מתאים בהכרח לאורח החיים המודרני שאימצנו לעצמנו. ועם זאת אנו פועלים על פיו פעם אחר פעם מבלי להשגיח במחיר שנגבה מאיתנו. עיקרון זה בא לידי ביטוי פעמים רבות בשלל ויתורים עצמיים. אני כמובן לא מציעה שעלינו לבחור בדרך הקשה תמיד, אני רק טוענת שכחברה ולאו כיצור ביולוגי אנו משלמים מחיר בשעה שאנו בוחרים "לחסוך באנרגיה". והמעט שאנו צריכים לעשות הוא לדעת מה הוא אותו מחיר.

דוגמה שהציג בפניי בעלי היקר. לכל מי שברשותו פלאפון חכם יודע שיש אפליקציות בחינם ויש אפליקציות בתשלום - כמה מכם משלמים על האפליקציות שלהם? כמה מכם בוחרים מראש באלו הניתנות ללא תשלום? אמר לי בעלי (ולו אמר מישהו אחר) שכשדברים ניתנים בחינם המשמעות היא שאתה המוצר. המחיר שאנו משלמים כאן הוא ידוע והוא הפרטיות שלנו, ובכל זאת אנו מוותרים עליה לאחר שנלחמנו שנים רבות להשיגה. עוד דוגמה רלוונטית לחופשת הקיץ שחלפה עברה עלינו היא הנופשונים בטורקיה. כאילו שכחנו מה שכנינו חושבים עלינו ועשו לנו, בהינתן מבצע חם אנו אורזים את  מיטלטלינו ונוסעים לנופש זול יותר. הם כבר יודעים שאם הם יעטפו את זה בצורה משתלמת, אנחנו נבחר להתעלם מהשאר. מחאת הקוטג' למשל, האם הפסקנו אז והיום לקנות את המוצר? או שמא הורים וחובבי הגבינה המוזרה הזאת בחרו להמשיך ולקנות, כי זה פשוט נוח יותר. הם קצת התאימו את המחיר וזהו. הביקורת שמופנית היום לשר האוצר ביחס לחיזוק מעמד הביניים - מפליאה, שהרי מה אנו עושים כדי לחזק את מעמד הביניים מנגד? אחד הדברים "הפשוטים" ביותר אבל ה"לא חסכוניים" בעליל הוא למשל לא לקנות בקניונים וברשתות, ודווקא לקנות אצל אותם חנוונים המפוזרים על פני הרחוב שפעם היה ראשי בכל עיר. ביקור ברחוב שלא רק כדי לנגב חומוס. כך יכולנו לחזק אותנו ולהחליש אותם. המוצר הרי זהה, הם רק עטפו אותו יפה יותר (אנקדוטה שולית: בבקבוקי בושם החלק היקר ביותר לייצור הוא הבקבוק והקופסה). וזה מביא אותי לדבר האחרון, לאחרונה קמה צעקה על פתיחת חנויות AM:PM בשבת. מי שצעק "כפייה דתית" פספס את המהות. אין לזה ולו דבר אחד עם "כפייה דתית" למי הרי אכפת בבני ברק מה קורה במדינת תל אביב. זה כן קשור לאותו מעמד ביניים שבעקבות פתיחתן של חנויות אלו בשבת ייאלץ בעתיד לבוא לפתוח את החנות שלו גם כן. אנו שוללים מאותם אנשים את יום המנוחה שלהם, כי זה נוח לנו לקנות חלב בשבת. לאחר קומץ חודשים בארצות הברית אני יכולה להבטיח לכם שיהיו אלה המסכנים ממילא שיידרשו לעבוד בשבת. ואל תאמרו זאת בחירה שלהם, כי זאת לעולם לא.

יש מקרים שאנו בוחרים החלטות שלא מתוך העיקרון הזה, וזה אם הלכנו ללמוד באוניברסיטה, החלטנו להקים משפחה או בחרנו לעזור לחבר בצרה - החלטות שהן בניגוד לאותו עיקרון ביולוגי, אבל משום מה נראות הולמות יותר את טבענו האנושי המודרני. למה אחנך את ילדיי לתקינות לשונית? כי זה הפרצוף שלהם. כי הבחירה במה שקל יותר היא לא נכונה יותר, גם אם היא טבעית לנו יותר. כי הם יישפטו בכל מקום לאור ההחלטות שהם ייקחו, וכי הבחירה הזאת היא עדות לאדם משוחרר באמת לדידי.

על הצירוף הכבול

כשחושבים על משמעות של מילים (אם בכלל טורחים לחשוב עליהן) ההנחה היא שמשמעותה של מילה היא 'להצביע' על אובייקט מסוים בין אם מוחשי או מופשט. גישה זאת קרויה הגישה הרפרנציאלית ואבי שיטה זו הוא פרדיננד דה-סוסיר. אנקדוטה ראשונה לפוסט, גישה זאת שנראית כה שרירותית ומובנית מאליה התפתחה רק בשנות ה- 60. זאת אומרת שדה-סוסיר היה הראשון שקשר, או לפחות, הראשון הידוע, בין המילה לדבר שאותו היא מאזכרת. הקשר לפיו, בא לידי ביטוי אצל הפרט דרך ייצוג מנטלי, תמונה המבטאת את המשותף לכל הייצוגים השונים של אותה מילה. למשל, אם אומר 'שולחן' ייצוג בסיסי של המילה יעלה בראשכם, מעין תמו מבלי להעמיק באופי של ייצוגים מנטליים, נמשיך שנים מספר קדימה אל הגישה ההקשרית (שאני חסידה גדולה שלה). לקראת שנות ה- 70 פרסם ויטגנשטיין את ספרו 'חקירות פילוסופיות'. בנוסף לדברים רבים הכתובים שם, מציג ויטגנשטיין את התפיסה לפיה יש לדבר על מילים שלא ביחס למשמעותן אלא ביחס לשימוש בהן. הוא מדגים זאת דרך משמעות המילה 'משחק'. מה משותף לכל המשחקים? הוא שואל... שום דבר! אם שום דבר אינו משותף לכל המשחקים איך אפשר לתאר משחקים? איך אפשר לקיים ייצוג היא שאלה נוספת... מבלי להיכנס לשיטה אותה מציע ויטגנשטיין, הדבר החשוב לקחת הוא (שלדעתו) למילה אין משמעות כל עוד היא אינה נטועה בהקשר ספציפי.

אבל לפני שאיסחף, בלעדיכם, אני רוצה דווקא לדבר על הגישה למילים הנחשבת לפרימיטיבית ביותר. גישה שקיימים שבטים שעדיין מחזיקים בה, ואנשים שעדיין מאמינים בה והיא הגישה המאגית. גישה זאת מייחסת למילים כח, ממש כפי שבא לידי ביטוי הדבר בפתגם "חיים ומוות ביד הלשון". ובתוך תחום רחב זה והקשריו השונים הנפרסים לדיסצפלינות רחוקות מאוד מהבלשנות אני רוצה לדבר על הצירוף הכבול.

מהו הצירוף הכבול? חיבור של שתי מילים או יותר זו לצד זו (מדויק יותר יהיה לומר בסיסים, אבל מילא). צירופן של המילים יחד חורג מהמשמעות המיוחסת לכל מילה בנפרד. למשל, 'בית ספר' הוא לא הבית של הספר, אלא מוסד לימודים; 'יצא מכליו' אינו מעיד על אדם שיצא מתוך הכלים של עצמו אלא על אדם שאיבד את העשתונות (והנה צירוף נוסף). הצירוף הכבול יכול להיות ניב, מטבע לשון, פתגם, מבנה סמיכות וכן הלאה. אנקדוטה שנייה לפוסט, צירופים שונים החלו דרכם מהוראתם המילולית, דווקא. למשל "אותיות של קידוש לבנה" פירושו אותיות הנכתבות בכתב גדול מאוד. מקור הפתגם הוא בברכת קידוש הירח (=לבנה) הניאמרת בשעות הערב, כשחשוך וקשה לראות, ולפיכך נכתבו האותיות בכתב גדול. כיף נכון? אבל גם טיפה מסוכן.

להסבר המלא על סוגי צירופים ראו: פרוכטמן, מ. ניבון אריאל. עמ' 9-15. 2001.

למה מסוכן? גישה רביעית למשמעות המילים היא הגישה המבנית הסטרוקטורלית. גישה זאת מתמקדת באוצר המילים של השפה, וביתר דיוק בקשר של המילה או הצירוף עם מילים אחרות (לדוגמה: מילים מנוגדות, מילים נרדפות). ועכשיו לפני שאחבר את כל הגישות לרעיון אחד ואחטא בכך שאעשה מישמש גדול מעולם הבלשנות, כמה דוגמאות:

נתחיל מדוגמה א-פוליטית ונחתום בשתיים פוליטיות. נשים לרגע את הדיון הפמינסטי/ שוביניסטי בצד. הצירוף 'עקרת בית' נתפס כשלילי, או כביטוי המקיים לכל הפחות אסוציאציה שאינה חיובית. אבל בעצם מדובר במחמאה שהרי ניאמר על אותה אישה שהיא העיקר של הבית, המהות של התא המשפחתי. בימים בהם פמיניזם לא היה קיים, ויש שיאמרו שהתא המשפחתי קיבל חשיבות גדולה יותר, להיות העיקר זה לא רע בכלל. פה יש דיון גם על נדידת משמעות, אבל הלאה הולכים. דוגמה נוספת המדגימה את הסכנה שבצירופים החורגים ממשמעותם המילולית ניתן למצוא בצירוף 'מחנה השלום'. על פניו דרך נאה לתאר את גוש השמאל, אבל איך הדבר מתכתב עם גוש הימין? זאת אומרת, אם גוש השמאל הוא זה המבקש והתר אחר השלום, מה עושה גוש הימין? תר אחר המלחמה? שהרי מרגע שקראנו לגוש השמאל 'מחנה השלום' הטלנו על הצירוף הנגדי משמעות נוספת גם כן. ברור מאליו הוא שאין הדבר נכון, את הסכם השלום הראשון עם מצרים הביא בגין, איש ימין מובהק. אבל למילים יש כוח והן מחלחלות. דוגמה נוספת 'המחנה הדתי-לאומי' אני יכולה רק להניח שהוא תולדה של מאבק בין שני גושים דתיים האחד ציוני אוהב-ישראל והשני (נאמר נטורי קרתא) מתנגד למדינה הציונית. אבל מהרצון הזה לבידול נוצרו אחרים. המילים התחזקו. 'המחנה הדתי-לאומי' שנתפס גם כימני הפך את הלאומיות לימנית. למה להיות לאומי זה אקט ימני? אני לא נגררת לעובדה שלאומיות גם נתפסת כדבר שלילי בעקבות הדבר. מענה בסגנון 'שמעת על פשיזם?' הוא לא מספיק טוב. כי אם אשנה את המילה לאומיות לפטריוטיות וארחיק אותה מצירופה הכבול 'דתי-X' גרמתי לה שוב להישמע חיובית.

המישמש: מרגע שיצרנו צירוף כבול חרגנו מגבולות המשמעות שציינו המילים במקור, המילה אינה רק 'מצביעה' על האובייקט, היא גם מרחיבה אותו ברמה מסוימת, והדבר בא לידי ביטוי ביתר שאת בצירופים כבולים. הרחבת המשמעות מתקיימת לאור השימוש בצירוף בהקשר המסוים. אם נחזור ל'מחנה השלום' היו אלה הידיעות שלנו על גוש השמאל, זאת אומרת ההקשר שבו נטוע הצירוף, שהביאו להרחבת המשמעות. אבל המשמעות אינה חיה בוואקום והיא מתקיימת לצד מקבילותיה, ובמובן מסוים מטילה גם עליהם מימד נוסף של פרשנות. אותה משמעות חודרת לתודעתנו, ובגדול, מחוללת בה שַמּוֹת - ומכאן כוחה. העובדה שמילים מעצבות את המציאות או אף יוצרות את המציאות היא מעין קלישאה ידועה. העובדה שהן עושות את זה מבלי שנשים לב לפעמים, לפחות אותי קצת מדאיגה.

אנקדוטה אחרונה לפוסט, לפני כמה חודשים באו הוריי לבקר אותנו פה במרילנד. נסענו ברכב והראינו להם את הבתים האמריקאים היפים. ולפתע, משום מקום, אבא שלי אומר שזה מאוד מוזר בעיניו שעל כל בית שני מונף דגל ארצות הברית ושזה דווקא יפה בעיניו. זה גם יפה בעיניי, כשאשוב עוד מעט אולי אעשה זאת, אולי, אני עדיין תוהה בעניין.