שאלות מוסריות לקראת יום הכיפורים

עורכת לשון: יעל מדר

בספר בראשית בשלושה מקומות שונים - סיפור כמעט זהה. בכל הסיפורים מתוארת ירידתו של הגיבור מכנען לשם ישיבה ארעית בארץ זרה בעקבות בצורת קשה המתחוללת שם. מעבר זה מוביל בכל המקרים לעימות עם השלטון הזר, עקב יופייה של אשת הגיבור שאותה הם מבקשים לקחת מידיו אל המלך. איך ניצלים אבותינו מסכנה זו? לא בגבורה גדולה. הגיבור (אברהם בשני הסיפורים הראשונים ויצחק בשלישי) מספר שהאישה לצדו (שרה ורבקה בהתאמה) היא אחותו, ובכך הסכנה סרה מעליו אל אשתו (שנלקחת לארמון המלך). מובן מאליו שכל הסיפורים מסתיימים בהתערבות אלוהית המשיבה הכול על כנו.

בפוסט זה אתמקד בשני הסיפורים הראשונים שבהם הגיבור הוא אברהם. בבראשית י"ב, י'-כ' אברהם מגיע למצרים והעימות הוא אל מול פרעה. ובבראשית כ', א'-י"ח אברהם מגיע לגרר והעימות הוא אל מול אבימלך. מקרים אלו ידועים בספרות גם כסיפורי האישה-אחות, ופרשנים יהודים ומוסלמים דנו בהם במרוצת השנים.

אברהם, אפרים משה ליליין

הסיפורים מעלים סוגיות מוסריות קשות, ואברהם נתון לביקורת קשה מכמה סיבות: 1) כי הוא ירד מכנען לארץ זרה ובכך הפר את הציווי האלוהי; 2) כי העדיף את חייו והיה מוכן למסור את אשתו בתמורה לכך; 3) כי נחשד שקיבל מוהר בתמורה למסירתה; 4) וכי הציב את צניעותה של שרה בסכנה גדולה. בכל השאלות המוסריות האלו מטפלת הפרשנות היהודית טיפול מקיף. אך בהיבט אחד נעדרת התייחסות ישירה, היבט שהתנ"ך מציינו ומצווה אותו בהחלטיות והוא "מִדבר שקר תרחק" (שמות כ"ג, ז') שכן טען ששרה היא אחותו.

האם אברהם שיקר? בחנו זאת בעצמכם. גם פרעה וגם אבימלך "חטפו על הראש" מאלוהים בשל לקיחת שרה. אך כאשר התעמתו עם אברהם על כך ששיקר להם באומרו ששרה אחותו ענה: "וְגַם אָמְנָה אֲחֹתִי בַת אָבִי הִוא אַךְ לֹא בַת אִמִּי וַתְּהִי לִי לְאִשָּה" (בראשית כ', י"ב). זאת אומרת, אברהם דיבר אמת. שרה היא אחותו. אבל האם התשובה שלו רלוונטית? ואם נכון הדבר ושרה היא אחותו, על שום מה כעסו פרעה ואבימלך? ובכן, נדמה שאלו כעסו לא על דבריו אלא על המשתמע מהם, וזה ששרה היא אחותו ולפיכך אינה אשתו ומותרת היא לכל אדם.

מה הקשר בין סיפורים מקראיים אלו לבלשנות? אחד מתחומי הלשון שלא דנו בהם עד כה קרוי פרגמטיקה. בפרגמטיקה נבחן השימוש בשפה הלכה למעשה. דוגמה קלאסית: "אתה יכול להעביר לי את המלח?" פירוש הדבר הוא שאתה מבקש שיביאו לך את המלח ולא שיציינו בפניך יכולת פיזית לעשות זאת. ההקשר החברתי מחייב אותנו לנימוס, ואנו כאנשי תרבות נמנעים מלדרוש, בעיקר מזרים או ממבוגרים, ועוקפים זאת במעין שאלה לא רלוונטית.

דרך הפרגמטיקה נבחן את שאלת ה"שקר" של אברהם. אמנם שאר הסוגיות שהועלו מעניינות גם כן, אבל יחרגו ככל הנראה מהזמן שהקדשתם לקריאת הפוסט :). אז האם שיקר אברהם באומרו ששרה היא אחותו? או לחלופין האם שקר הנאמר באצטלת האמת נחשב שקר? דמו לעצמכם את התמונה הבאה:

סטודנטית למשפטים עונה באחד השיעורים על שאלה ששאל המרצה. המרצה, שהתרשם ואולי מעט הופתע מתשובתה הבהירה והמתוחכמת שאל אותה: "את חשבת על זה?" הסטודנטית חייכה בביישנות וענתה לו שכן. עד כה הכול טוב! אבל מה אם אביה של אותה הסטודנטית הוא שופט, ועל הסוגיה הזאת בדיוק הם דנו ערב קודם, והלה פרש בפניה את אותה התשובה שהיא דקלמה בשיעור? מבחינתה, כששאל אותה המרצה אם היא חשבה על זה היא ענתה בחיוב, כי היא אכן חשבה על דברי אביה בלילה שלפני השיעור. האם היא שיקרה?

נציג עתה את הפרשנות היהודית הקלאסית ואת התייחסותה לעניין. אחלק את הפרשנות בגסות לשני מחנות עיקריים. המחנה הראשון כולל את רוב הפרשנים (רש"י, רשב"ם, רד"ק ועוד). במחנה זה אין התייחסות ישירה לשקרו של אברהם. ביחס לפרק כ' נימוקם להתנהגותו של אברהם הוא שהוא דיבר אמת (אובייקטיבית לפחות). למה אין זאת התייחסות ישירה? כי עיסוקם לא היה בשקר, כן או לא, אלא בחשש לגילוי עריות. במחנה השני ניצב לו לבדו הרמב"ן. ביחס לפרק י"ב הרמב"ן מגדיר את התנהגותו של אברהם כ"חטא גדול בשגגה". ביחס לפרק כ' תשובתו הופכת למעניינת יותר. לפי הרמב"ן, השאלה אם דבריו של אברהם היו אמת או שקר היא חסרת טעם מיסודה, וזאת משום שכוונתו הייתה להטעות. הוא מצדיק את ההתנהגות בכך שהייתה זאת "הצלת נפש", אבל עדיין בגדר הטעיה. זאת פעמים רבות גם ההתייחסות המשפטית המודרנית לסוגיות מסוג זה: לא שקר, אלא הטעיה (ויתקנו אותי יודעי-דבר גדולים ממני).

הפרשנים המאוחרים יותר מציעים לרוב פרשנות תרבותית. זאת אומרת, פרשנות הבוחנת את המקרה מנקודת המוצא שהנימוקים להתנהגות זאת או אחרת מחויבים להיבחן בראי הזמן. בהתייחסו לפרק י"ב, קסוטו טוען שאברהם קיים שני חטאים: אחד, מחסור באמונה שמנע ממנו להבין כי אלוהים יצילו מן הסכנה שארבה לו במצרים. והאחר, העיקרי לעניינו, בחירתו בדרך הרמייה. חטא שני זה הוא מייחס להרגלים שדבקו באברהם עקב שהותו בקרבת הבדואים. על אלו הוא אומר שהם רגילים לשקר כדי להיחלץ מסכנות וכדי להשיג את מבוקשם. אברהם, לפיו, אימץ את דרכיהם עד שטיהר דרכיו (אוי קסוטו, אבל הבה ניתן גם לו ליהנות מביקורת בראי הזמן). אני אעצור את הפרשנות היהודית בנקודה זאת, ואעבור לרגע לפרשנות המוסלמית.

בפרשנות המוסלמית חלה תופעה מעניינת, הסיפור עצמו, שנעדר מן הקוראן, מקבל התייחסות פרשנית אף על פי כן. הפרשנות מתייחסת בעיקר לאירועים כפי שהם מופיעים בבראשית י"ב. ההנחה היא שאברהם סיפר בחייו שלושה שקרים. שניים מהם מופיעים בקוראן, והשלישי - כשאברהם אמר לרודן ששרה היא אחותו. אך לעומת שני המקרים הראשונים שבהם מטרת השקר הייתה "למען אלוהים" - השקר השלישי נעדר הצדקה. הפרשנות המוסלמית מציעה שני הסברים לשקר שלישי זה. ההסבר השני והפופולרי יותר הוא שאברהם ושרה הם אחים מתוקף היותם המאמינים המוסלמים היחידים על פני האדמה. קרי, אחים לדת אך לא אחים ביולוגיים. הסבר זה פותר הן את בעיית השקר והן את בעיית קרבת הדם. 

למעט הרמב"ן וקסוטו, נראה שכל הפרשנים יהודים ומוסלמים נמנעים מהצגת מאמרו של אברהם כשקר, ומעדיפים את הטענה שמאמרו היה דבר-אמת, משום שהוא ייצג את מצב העניינים הנכון אובייקטיבית. אבל האם העובדה שדבריו של אברהם עולים בקנה אחד עם המציאות הופכים אותם לאמת? התשובה הכמעט מתבקשת היא כן, אבל חשבו שוב על הדוגמה של אותה סטודנטית. ואם הדבר לא נכון - אז איך מגדירים שקר? לא אתיימר לענות על השאלה לא עתה ולא בכלל, רק להציג פתרון אפשרי בלשני לסוגיה בפוסט הבא.