דנוטציה וקונוטציה

כתבה: שירלי אור

עורכת לשון: יעל מדר 

לפני שבועות מספר (אולי כבר יותר) פרסם ידידי הנכבד אורי גוברניק, היסטוריון המתחיל את דרכו באקדמיה, קישור מעניין לכתבה. בכתבה תואר מחקרה של בלשנית גרמנייה שבדקה "איך נראית האנטישמיות המודרנית בגרמניה בפתחה של המאה ה-21". בקיצור נמרץ: ממצאיה, שעסקו בסגנון וברטוריקה שעלו ממכתבים שונים, העלו כי אי-אפשר יותר להפריד היום בין אנטישמיות לבין שנאת ישראל. לדידה, אין שונאים יותר את "היהודי" כי זה לא נכון וקורקטי, אלא את "הישראלי" (קישור לכתבה: http://www.haaretz.co.il/news/world/europe/.premium-1.2253323).

כבר נאמר - וימשיך להיאמר - על ידי שנראה כל הזמן כי מחד גיסא השפה היא כלי לתקשורת בהירה, ומאידך גיסא היא מאפשרת לנו לטשטש את המשמעות האמתית - וכך לשקר, להסתיר, ולשנות בלי להתמודד עם המסר האמתי העומד מאחורי הדבר שנאמר. לפעמים הדבר נוצר במודע ולפעמים אנו מתוודעים אליו בדיעבד. הדוגמה לעיל היא דוגמה טובה, בעיניי, לטשטוש משמעות שנוצרה לאור מבוכה מוסרית של אדם עם עצמו ועם סביבתו, ושהתאפשרה הודות לתופעה לשונית שלא תמיד אנו עדים לה במישרין, והיא מקרים של שינויי לשון. 

שינויי לשון חלים בשל שלוש תופעות עיקריות, שהבסיס לכולן הוא היווצרותה של מבוכה לשונית סביב מילה מסוימת. קיימות שלוש תופעות עיקריות המביאות את החברָה לרצות לשנות מילה: 1) התופעה הראשונה קרויה "טאבו לשוני" - מקרים המביאים את האוכלוסייה הלשונית לשנות מילה או להשתמש במילה אחרת לאור יראה, פחד, או תמורות חברתיות היוצרות את אותו הטאבו. למשל: שמותיו הרבים של האל נובעים מכך שבכל פעם השם בשימוש מקבל קדושת-יתר והציבור נמנע מלהשתמש בו, אם על ידי שינוי מוחלט ואם על ידי שינוי אות או שתיים. על טאבו הנובע מתמורות חברתיות דיברנו קצת בהקשר של רפורמות לשוניות המונהגות לאור הפמיניזם. 2) התופעה השנייה המביאה את דוברי הלשון לידי מבוכה לשונית קרויה "לשון נקייה". למשל: נעדיף לומר "נוחיות" ולא "שירותים" או "איש תחזוקה" במקום "שרת" וגם "מאותגר שכלית" במקום "מפגר", ואני בטוחה שנכון להיום יש כבר ביטויים מתאימים יותר מהדוגמה האחרונה. 3) התופעה השלישית נוגעת לשימושים שהם נכונים פוליטית, כפי שראינו בפוסט שעסק בנשים ופמיניזם.

את המבוכה הלשונית שנוצרת סביב אותה מילה המביאה לשינוי לשון אני אתאר ואדגים דרך כלי לשוני שמילונאיים משתמשים בו - דנוטציה וקונוטציה. **וסתם כהערה, מי שבפותחו מילון חושב שהוא יודע איך לקרוא אותו - ככל הנראה טועה... בתוך המילון חבויים רמזים רבים ושונים על השפה, שצריך ללמוד להבחין בהם. בפוסט זה אספר על כמה "מתוספות המידע" הללו שהמילונאי שותל בעבור הקורא המיומן. אבל שווה לעבור עליהם בפעם הבאה שפותחים מילון (אם יוצא לכם אי-פעם ובמקרה).

לכל מילה נהוג לייחס משמעות דנוטטיבית ומשמעות קונוטטיבית (מלשון קונוטציה, יש מצב שהמצאתי מילה). המשמעות הדנוטטיבית היא המשמעות הבסיסית של המילה. המשמעות הקונוטטיבית נוגעת לתוספות השונות המלוות את המשמעות הבסיסית, קרי המשמעות הדנוטטיבית. נהוג לחלק את המשמעות הקונוטטיבית למיני דברים: 1) התפרשותה של המילה כחיובית או כשלילית, 2) משמעותה הריגושית של המילה, 3) המשלב והסגנון שבהם נהוג לשלב את המילה בלשון הדיבור ובלשון הכתב. 

על התפרשות חיובית או שלילית: הבה ניקח את המילה "מזל", שפירושה הדנוטטיבי הוא "גורל; מנת חלקו של האדם" (מילון אבן שושן). מי שיודע לקרוא מילון כהלכה יודע שהפירוש הראשון הוא תמיד הפירוש העיקרי, ושלצד הפירושים הממוספרים, יש סימן המלמד על תקופת הלשון שבה נוצרו (ובהיעדר סימון דעו שהמילה מלשון המקרא). בכל מקרה, הפירוש לעיל למילה "מזל" מקורו בלשון חכמים (המאה השנייה לספירה בערך). הפירוש המילוני שבא מיד לאחר מכן הוא "הצלחה, אושר", והסימון שלצדו מעיד על כך שמשמעות זאת חדרה ללשוננו רק בתקופת ההשכלה (המאה ה- 19 לספירה בערך). זאת אומרת שהמילה "מזל" הייתה שנים רבות למילה ניטרלית עד שהגיע הרגע, המקרה או הנסיבות שהביאו לכך שכשאנו אומרים למישהו "שיהיה לך במזל" ברור לו שאנו מתכוונים למזל טוב, ולא למזל רע. אף שלמשמעות הבסיסית של המילה אין נטייה שכזאת.

על המשמעות הריגושית: קורה לפעמים שקיימת משמעות אחת שיש לה שתי מילים, ואנו מעניקים לאחת מהן קונוטציה שלילית ולאחרת קונוטציה חיובית. קחו למשל את צמד המילים "פרצוף-פנים". לשתי המילים משמעות אחת, אבל איך תחמיאו לנערה נחמדת - האם באמירת: "אילו פנים יפות יש לך" או "איזה פרצוף יפה יש לך"? הלכה למעשה, אין שום סיבה לבחור בצורה אחת על פני האחרת. שהרי ההבדל היחיד בין שתי מילים אלו הוא התקופה שבה נוצרו: המילה "פנים" מגיעה אלינו מלשון המקרא, והמילה "פרצוף" מלשון חכמים. ועדיין, נראה לי שאפשר להסכים על כך שלמילה "פרצוף" משמעות ריגושית שלילית יותר, ולא כך נבחר להעניק מחמאה.

על המשלב: קיימים גם, כאמור, הבדלים הנוגעים למשלב, זאת אומרת הרמה הלשונית שבה אדם בוחר להתבטא. נבחר לדבר במשלב גבוה אם נדרשנו לנאום בפני קהל או אם אנחנו מדברים עם המעסיק החדש שלנו (לשון גבוהה), אבל עם חברים אנחנו מדברים במשלב נמוך או רגיל. וכך צמדי-מילים בעלי משמעות זהה לעתים מתחלקים ביחס למשלב, למשל: "עץ-אילן", "ירח-לבנה"...

הערת ביניים: קיימת הנחה לשונית שאין דבר כזה באמת מילים נרדפות. לפי הנחה זאת, מילים חייבות להיבדל במאפיין אחד לפחות ביחס למשמעותן. הבדלים במשמעות ריגושית או בשימוש, כפי שראינו ב"על המשלב", נחשבים להבדלים ביחס למשמעות. 

עקרונית, שני פני משמעות אלה, דנוטציה וקונוטציה, מתקיימים בכל מילה, אבל מקובל להניח שפן אחד חזק מן האחר. במילים מתחום המדעים, למשל, המשמעות הדנוטטיבית חזקה מאוד. בכתבה שתוארה בראשית הפוסט ראינו מקרה של שינוי לשון שאינו נעוץ ממש במניעים שמנינו, אבל אם הייתי מוכרחה לבחור הייתי אומרת שמקור שינוי השם נוגע למשמעות הריגושית. ומדוע? המילה "יהודי" בקרב מי שאינו - וגם מי שהוא כזה - לא מאפשרת למאן-דהוא להשתמש בה כמות שהיא, משום שהיא מכילה משמעויות שהן מעבר להשתייכות דתית. הדבר דומה לכך שהאדם הלבן באמריקה לא יכול להשתמש במילה "שחור" באותה הקלות כמי שצבעו שחור. אותה משמעות ריגושית הנלווית למילה "יהודי" אצל האנטישמי אינה נותנת לו לחוש בנוח עם עצמו. הוא מודע לכך ששנאת יהודים אינה נאורה יותר, אבל מישהו אמר משהו על שנאת ישראל? להיפך: לשנוא את ישראל, מתברר, זה דבר נאור מאוד. וכך, את המבוכה סביב השימוש במילה הסירו על ידי שינוי לשם שהוא ריגושי פחות, מסעיר פחות כשנאמר - שם שניתן להשתמש בו במעין "אובייקטיביות" או לכל הפחות שם שניתן להשתמש בו בשוויון נפש.

עכשיו, ברור הוא שלא כל שונא ישראל הוא אנטישמי, אבל הסוגיה והמחקר של אותה הבלשנית שהזכרנו בתחילה הביאו אותי לבחון מחדש את אותם חרמות אקדמיים. חרמות שלעתים אף ישראלים המתגוררים בחו"ל לוקחים בהם חלק. אבל השנאה העצמית של היהודים זאת כבר בעיה אחרת לפעם אחרת. 

שירלי אור היא בלשנית וסטודנטית באוניברסיטת תל אביב העובדת על הדוקטורט שלה בימים אלו בנושא פרגמטיקה ושיח.