לֹא מֵאַהֲבַת מָרְדְּכַי, אֶלָּא מִשְּׂנְאַת הָמָן

עורכת לשון: יעל מדר

בבלשנות המושג "מסומן", שנטבע על ידי אבי הבלשנות דה-סוסיר, מתייחס למשמעות המילה. זאת אומרת המסומן של מילה מסוימת הוא ביטוי של כלל ההבנות, ההשגות, המחשבות שיש לנו ביחס לאותה מילה.

לפי התייחסות אחרת פירושו של המושג "מסומן" הוא: "הערך הלא-ניטרלי של קטגוריה לשונית נתונה, שיש לציינו במיוחד בלקסיקון" (מתוך מילון למונחי בלשנות ודקדוק). זאת אומרת, לפי ההגדרה האחרונה, שמילים "רגילות" שאין להן מאפיין מיוחד הן מילים בלתי מסומנות. ומילים חריגות, תהא הסיבה לחריגותן אשר תהא, הן מילים מסומנות. 

הנה למשל דוגמאות למסומנוּת לשונית לפי ההגדרה השנייה:

1. בעברית צורת הזכר-יחיד נחשבת לצורה הניטרלית הבלתי מסומנת. זאת גם הסיבה שאנו פונים לקהל אנשים בלשון זכר, לא כי אנחנו שובינסטים בהכרח אלא שאנו משתמשים בצורה הניטרלית. צורת הנקבה, הרבים והרבות נחשבות לצורות למסומנות, כי אנו מוסיפים לצורה הניטרלית תוספות שונות (ילד > ילדה, ילדים, ילדות).
2. במערכת הפועל, גזרת השלמים (מערכת השלמים נחשבת לנטיית הפועל שבה מתקיימים כל העיצורים שבשורש: אכלתי, שילמתי, התלבשתי) נחשבת לצורה הניטרלית הבלתי מסומנת. ואכן קשיים מעטים מתגלים אצל הדוברים במערכת זאת. מאידך, גזרות המכילות עיצורים גרוניים (אהחע"[ר]) נחשבות לצורות המסומנות – מדוע? כי הן משבשות את נטיית הפועל. פה נופל עיצור, שם נעלם לו הצליל. למשל: לאן נעלמה הה"א השורשית של השורש בנ"ה בפועל 'בָּנִיתִי' (הרי העיצור השלישי מתקיים כשהשורש הוא אכ"ל), ולמה לא הוגים את הצליל אל"ף ב'קָרָאתִי'?
3. גם בהתאם של שם עצם לשם תואר אנו מוצאים פעמים רבות מסומנוּת לשונית. טעויות אלה מאפיינות בעיקר עולים חדשים, אבל לא רק: הן מאפיינות גם ילדים בשלבי רכישת השפה  ובמקרים מסוימים של צורות "קשות" גם אותנו המבוגרים. למשל: חלונות יפים, אבן גדולה, וגם: צומת עמוס.
4. עוד דוגמה חביבה שמתחוללת דווקא בשמות העצם השכיחים היא ריבוי שלא כדרך המלך. למשל: אבא > אבות; אימא > אימהות; איש > אנשים.

הביטוי "עברית שפה קשה" נוצר לא פעם מהיעדר סדירות זה. אבל, ברור הוא (אני מקווה) שבכל הלשונות קיימת אי-סדירות לשונית. ובכל אותן הלשונות, הדוברים את אותה לשון תופסים את המסומנוּת הלשונית כגורם מטריד, המחייב אותם לקבל כללים מינוריים ולשנן אותם. זה בעצם מה שעשינו כשלמדנו לבגרות בלשון. למדנו תלי-תלים של חוקים מינוריים. הנה חוק מינורי שכזה: המילית 'מ' (= from) הבאה לפני עיצורים גרוניים (אהחע"[ר]) תיהגה e (מֵחיפה), ולא i (מִשם) כנהוג ברגיל. העובדה שיש לכך סיבה לא מטרידה את הדובר כהוא זה, מה שמטריד אותו היא העובדה שהוא נדרש עכשיו ללמוד פרט תפל שכזה (זה לא תפל בכלל, דרך אגב, אם לא הייתי חוששת מלעייף הייתי מקיימת את אחד התרגילים הפונולוגיים האהובים עליי).

מה מקורה של אותה מסומנוּת?

כפי שראינו מהדוגמאות לעיל, מסומנוּת יכולה לנבוע ממקורות שונים: אם לאור תרבות ארוכת שנים (דוגמה 1), אם לאור אילוצים מסוימים (דוגמה 2), אם לאור פירוש מקדים שגוי (דוגמה 3) ואם לאור שכיחות (דוגמה 4) – ואני בטוחה שיש מקורות רבים ואחרים.

לסיכום: המסומנוּת היא שם נוסף לחריגות לשונית המביאה לערעור ההגמוניה הנהוגה בשפה, ועשויה להתרחש בשל מנגנונים שונים. תפיסה זאת של מסומנוּת מתרחקת מאוד מזאת של דה-סוסיר, המתייחסת אל המסומן כאל סמל המכיל פריטים מנטליים רבים.

ועתה לצורך הדיון הבה נטיח את שתי ההגדרות זו בזו (שלא באלימות). מה קורה כשהסמל הבלתי-מסומן שלי למושג אחד, הוא הסמל המסומן של האחר אל אותו המושג עצמו? אני שומעת מישהו אומר "קונפליקט"? "אירוניה"? "מצב ביש"?

הזהות העצמית שלנו והתרבות שבה אנו חיים לא פעם יוצקת תכנים לתוך אותם הסמלים/המילים שבהם אנו משתמשים:

דוגמה קצרה: מעולם התרגום: המושג 'פשרה'  מעורר אצל הישראלי ובשפתו משמעות לוואי (קונוטציה) חיובית. ואכן אנו משתמשים בה רבות בהקשרים של משא ומתן אל מול שכנינו הערבים. אך אבוי, אותו המושג עצמו מכיל בלשונם משמעות לוואי שלילית של הפסד וויתור (ותודה לאהרן שהפנה אותי למקור זה: http://www.arabworldbooks.com/Articles/heggy/compromise.htm).
דוגמה ארוכה: מתוך מאמר דעה מעניין למדי: שתי הלוויות ליוו אותנו בשבועות האחרונים. האחת של הרב עובדיה יוסף בירושלים, והשנייה של אריק איינשטיין בתל-אביב. בשתי ההלוויות נראה היה שהאיש היה משני לסמל שהוא ייצג: הישראליות. כותב המאמר לקח את הנושא למקום אחד מעניין כשלעצמו ואני אקח זאת למקום מעט אחר (אבל תקראו כי זה באמת היה נחמד: http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4461242,00.html). אני אטען שהסמל הוא החזרת עטרה ליושנה. שני אנשים שבעבור כל קבוצה היוו סמל ל"ישראל הישנה והיפה". וכל קבוצה הסתכלה על האחרת כאל הייצוג המסומן, האנטי-תזה של המושג עצמו.

מה קרה בעצם? הפרה של ההגמוניה, יצירת אי-סדר במושגים, תביעת המושג על ידי קבוצות שונות, ניכוס של המושג.

כל זה היה יכול להיות סביר ברמה מסוימת, אם התחושה, ואולי האישית שלי בלבד, לא הייתה שמדובר ביציקת תוכן למושג שלֹא מֵאַהֲבַת מָרְדְּכַי, אֶלָּא מִשְּׂנְאַת הָמָן. לא אתפלא אם אותם המתנגדים, המגחיכים, המלעיזים והמתריסים נגד האווירה שאפפה את הלווייתו של הרב עובדיה יוסף, מצאו את עצמם בכיכר מלכי ישראל שבועות מספר לאחר מכן. ואם לא מצאו עצמם שם, אז מצאו עצמם מזדהים עם הכאב יותר.

הסמל הוא אחד, החזרת עטרה ליושנה, ישראל הישנה והיפה, והמתנגדים מפה והמלעיזים משם לא עושים זאת בהכרח מתוך אהבה של הדבר כשלעצמו, אלא מתוך הרחקת עצמם מן האחר ומהווייתו. הסמל המסומן והבלתי-מסומן בעת ובעונה אחת הוא עדות לחברתנו מרובת השסעים. וכך אותה מסומנות שמערערת את ההגמוניה הלשונית, היא גם זאת שלעתים מערערת את אותה הגמוניה חברתית שאנו עדים לה ולעתים חסרים אותה.

התמונה העליונה שייכת לטל שלין מתוך: http://news.walla.co.il/?w=/214/2698624/1591279/5/@@/media
התמונה התחתונה מתוך הכתבה: http://www.thepost.co.il/news/new.aspx?pn6Vq=E&0r9VQ=EGEHJ

מקרים של היפר-קורקציה

עורכת לשון: יעל מדר

ההגדרה הוויקפדית של המונח "היפר-קורקציה" או בעברית תקינה "תיקון-יתר" היא: מבע שגוי ביחס לשפה התקנית תוך ניסיון להימנע משגיאה נפוצה אחרת. או במילים אחרות החלת כלל אחד על מקרים נוספים. לדוגמה: השימוש במילה *בְּאִם הוא שגוי! ויש לומר בפשטות אִם, בלי הוספת הבי"ת התחילית הנהוגה במילים דוגמת: בזמן, ברגע, באין וכיוצא בזה. והדבר נכון גם למילה *בִּכְדֵי (סתם שתדעו, המוסכמה בלשון היא שלפני צורות שגויות או מדומות שמים את הסימן *). ההגדרה הוויקפדית אמנם טובה, אבל בעיניי מחסירה מאפיין חברתי-פסיכולוגי חשוב בתופעה והוא המניע לה. זאת אומרת, כשאדם אומר "לא הלכתי לשם בגלל שהם הרביצו לי" מדובר בשגיאה לשונית אבל לא במקרה של תיקון-יתר (אומרים 'בגלל ה...' ולא 'בגלל ש...'). והדבר דומה יותר לאותו פוליטיקאי אומלל שרצה להלין על עבודתו הקשה ואמר: "עשינו ימים כלילות" מתוך הרצון לשלב בלשונו פתגם ידוע, אך העיד על עצמו כמי שמנמנם גם ביום וגם בלילה. פרט לפוליטיקאים תמצאו את הדבר קורה גם אצל אקדמאים, בוסים וכל מי שתופס את עצמו ואת ישבנו.

אז הנה כמה מתיקוני-היתר הידועים:

• לא קיים הצירוף 'במידה ו'. אם הרצון הוא לבטא משפט תנאי יש לומר 'אם'.
• מילית הקישור לסיבה היא 'מאחר ש' ולא 'מאחר ו'.
• אין להחמיץ את השי"ן הקטנטנה, ועדיף להימנע ממשפטי זיקה שאינם מקושרים. ולכן אל תֹאמר: 'המספר אליו הגעת איננו מחובר' אלא 'המספר שאליו הגעת איננו מחובר'.
• דוגמה שאני אוהבת במיוחד. הכלל אומר שאם אחרי ה"א הידיעה יש הע"ח המנוקדות בקמץ גדול יש להגות את ה"א הידיעה בסגול. לדוגמה: הֶעָשִיר, הֶחָלָב. אבל לפני כל דבר אחר אין מקום לעשות זאת, ולכן אין לומר: הֶחַלוֹן וכיוצא בזה.
• נכון שאומרים דֹּב > דֻּבִּים, תֹּף > תֻּפִּים - אבל אין הצדקה ל'חוֹף > חֻפִּים'.
• ועוד דוגמה יפה שלמדתי רק לאחרונה. השימוש במילה 'הינו' כאוגד שגוי. זאת אומרת אין לומר 'הילד הינו יפה' אלא 'הילד יפה' או 'הילד הוא יפה'. הִנֵּה בנטייה (הנני, הנו, הנה) משמשת לציון רמיזה, הצבעה או הדגשה (מעין הנה תראו אותי > הנני). מצורף קישור להסבר המלא באתר האקדמיה: http://hebrew-academy.huji.ac.il/sheelot_teshuvot/MivharTeshuvot/Pages/14121101.aspx

מקרים של תיקון-יתר מוכרים לנו מכל תחומי החיים, ובהם לשון. הם לעתים מצחיקים, לעתים עצובים ולעתים מגוחכים. אבל הם בעיקר מלמדים על אותו מניע חברתי-פסיכולוגי שאותו אני מכנה "אפקט רוזנבלום". אפקט רוזנבלום הוא תהליך בלתי מודע, אוטומטי המעיד על תהליך קוגניטיבי עמוק יותר, בדומה לאפקט סטרופ, אבל משמעותי הרבה פחות. ולמי שלא מכיר את האפקט הנה הסבר קצר שלו מימין ואתם מוזמנים לחפשו בגוגל. חזרה לעניינו, בעוד אפקט סטרופ סייע בשנות החמישים לזהות סוכנים סובייטים, כל מה שמציע אפקט רוזנבלום הוא זיהוי פלצנות. שני האפקטים אגב ניתנים לשליטה אם הם מובנים בצורה מודעת.

הניסיון הזה לדבר בלשון גבוהה הוא משל לאנשים המנסים להכריח אותנו להבין שהם עמוקים, מבינים ויודעי-דבר. אף על פי שאין הדבר נכון תמיד (לפעמים הוא נכון, אבל לפעמים לא). למה אני קוראת לאפקט כך, קרי "אפקט רוזנבלום"? משום שהתופעה נהוגה מאוד אצל הגב' פנינה רוזנבלום. אישה יפהפייה (בעבר ובהווה), אשת עסקים מצליחה (מה שחייב להעיד על רמת תבונה מסוימת), וסך הכול עושה רושם של אישה טובה למדי העושה בחירות שנראות די חברתיות (אם בגלל מעורבותה בפוליטיקה ואם בגלל אתר השידוכים החדש שהיא פתחה). ובכל זאת דמותה מעוררת בנו גיחוך... אז למה? למה אישה מצליחה בזכות עצמה מעוררת בנו גיחוך כה גדול? היא ועוד אי אילו אנשי ציבור...? לדעתי, מדובר באותו אפקט. זאת אומרת, הניסיון להיות משהו אחר טוב יותר ממה שאנחנו מעריכים את עצמנו, טוב יותר ממה שאנחנו מאמינים שאנחנו יכולים להיות. אבל במקום לעמול על המעמד שאנו מנסים לנכס לעצמנו אנחנו בוחרים בדרך הקצרה. תמיד הדרך הקצרה בעברית...

וסתם לידיעה:

מותר לומר 'שִנֵּיתֵי' וגם 'חִכֵּיתֵי' לצד 'שִנִּיתִי' ו'חִכִּיתִי' (ועוד שורשים כאלו מגזרת ל"י). ממתי? בניסן תשנ"ו בישיבה רכח - המופיעה גם בהחלטות האקדמיה בדקדוק (סעיף 3.6א [רכח], עמ' 64) - הוחלט כי "בעבר בגוף ראשון ושני בבניין קל ע' הפועל מנוקדת בחיריק [...] בשאר הבניינים בגוף ראשון ושני ע' הפועל מנוקדת בחיריק או בצירי".

אמנם נעדיף את צורת החיריק, אבל שלא יתקנו אתכם סתם.

קטגוריית השקר - חלק שני ואחרון

עורכת לשון: יעל מדר

אז איפה היינו?

ביום הכיפורים החלטנו לעשות קצת שמות באברהם, ועתה ניטפל טיפה לאריסטו. תזכורת קלה: הסוגיה שעל הפרק היא האם ייתכן שדבר-אמת ייחשב לשקר? או במילים פומפוזיות, האם ביטוי שתוכנו תואם מצב אובייקטיבי בעולם יכול להיחשב שקרי?

כדי לקבוע אם מאמרו של אברהם הוא אמת או שקר, עלינו קודם להגדיר מהו שקר. הדרך המקובלת עוד מימי ארסיטו גרסה שכדי להגדיר קטגוריה כלשהיא עלינו להגדיר את התנאים ההכרחיים ואת התנאים המספיקים שישמשו להגדרת החבר X בקטגוריה. מה זאת אומרת? תנאים הכרחיים הם הקריטריונים המחויבים להתקיים ב- X כדי שהוא יהיה X. תנאים מספיקים הם קריטריונים שאינם מחויבים, אבל מתקיימים מרגע שאותו X קיים. מופשט למדי, בשביל דבר כה מסובך, אבל אתם בטח זוכרים את הסיוט הזה מהפסיכומטרי. 

מאות שנים עברו ואיש לא ערער על הגישה המגדירה קטגוריות באמצעות תנאים הכרחיים ומספיקים - עד שקם אדם. בשנות השישים הדיון בקטגוריות קיבל תפנית כשויטגנשטיין הציע לתאר קטגוריות דרך "דמיון משפחתי", ואף הוסיף שיש בעיה רצינית מאוד בהגדרת דברים דרך תנאים הכרחיים ומספיקים. למה? כי אין דבר כזה תנאים הכרחיים. למשל: כדי להיות ציפור חובה שיהיו לך כנפיים ותהיה מסוגל לעוף (תנאי הכרחי), אבל לתרנגולת יש כנפיים והיא לא מסוגלת לעוף... עוד דוגמה מפורסמת וטובה בהרבה משלי היא זאת של ויטגנשטיין ביחס ל"משחקים", ומי שלא מכיר את הדוגמה כדאי לו - סעיף 66 בספרו "חקירות פילוסופיות" (ראו כאן: http://users.rcn.com/rathbone/lw65-69c.htm).

אז אם אין תנאים הכרחיים ותנאים מספיקים, מה יש?

מה שהתיאוריה אומרת בקצרה הוא שיש תנאים להגדרת החבר X, אבל הם לא הכרחיים או מספיקים. ועוד שהם לא מתקיימים בהכרח אצל כל חברי הקטגוריה. מה שהופך קטגוריה לכזאת הוא הדמיון בין החברים שלה. כמה שנים מאוחר יותר תרמה החוקרת אלינור רוש לגישה זאת את הרעיון של אב-טיפוס. לטענתה, יש חברים מובהקים בקטגוריות מסוימות ויש כאלה שאינם מובהקים, אך הם עדיין חברים (הדימוי המנטלי שיש לנו בראש כשאומרים שם של קטגוריה הוא בדרך כלל של אותו אב-טיפוס). בואו ניקח לדוגמה את הקטגוריה "משחקים". כדורגל הוא משחק מובהק, אבל ילד הזורק כדור על הקיר רצוא ושוב, לא נתפס אצלנו כמשחק מובהק - נכון? וזאת למרות ששניהם עוסקים בפעילות המערבת כדור... זאת אומרת שאין לקטגוריות גבולות ברורים ויש חברים מובהקים ויש כאלה שפחות - הגבולות עמומים.

ולשם מה כל זה? כדי לערער על התפיסה הכה-מקובלת ששקר מחויב להיות דבר שאינו עולה בקנה אחד עם הקיים במציאות. שהרי אם אין תנאים הכרחיים, אז לא מחויב שכל החברים בקטגוריית השקר יהיו שקריים ביחס למציאות. ועוד שייתכנו חברים שתוכנם נכון ביחס למציאות. עד לפה ויטגנשטיין. נוסיף עליו את רוש ונראה כי הסיבה שאנו מתקשים לתפוס שקרים שתכנם "אמתי" (זאת אומרת תכנם מתאים עם מצב העניינים האובייקטיבי) היא משום שאלו אינם האב-טיפוס של קטגוריית השקר, ולמעשה הם שייכים לאותם גבולות עמומים של הקטגוריה. האם הם אינם שקרים לפיכך? לא בהכרח!

כדי לקבוע האם מבע (משפט הנאמר בזמן אמת) "אמתי" הוא בעצם שקרי עלינו קודם כל לספק תנאים. תנאים שאינם הכרחיים או מספיקים, אבל עדיין מאפשרים לנו לארגן את גבולות הקטגוריה. מבע שיקיים את כל התנאים ייחשב אב-טיפוס, ומבע שיקיים אחד או יותר מן התנאים (אך לא את כולם) ייחשב לחבר לא מובהק.

מעניין לחבר את זה לאמנות, שבמהותה מותחת ומגדירה כל פעם מחדש את הגבולות המוקצים למושגים השונים. כולנו יודעים מה שולחן, ומרגע שאמרתי את המילה "שולחן" עלה לכולכם דימוי מנטלי של שולחן (לדידי אותו אב-טיפוס). 

ופתאום בא לו אמן וטוען שמה שהוא עשה זה שולחן, כי זה אחת, שתיים ושלוש. מה תאמרו לו? כן זה שולחן אבל לא בדיוק... אבל למעשה זה בדיוק! פשוט לא מובהק.

אז הנה שלושה תנאים שנוכל להשתמש בהם כדי לקבוע אם מבע הוא שקר או לא, ואיזה סוג של שקר. התנאים מובאים מתוך ניסויים של Coleman & Kay ובתרגום חופשי:

"אם הדובר  (S) מפיק מבע (P) לקהל (A) - הדבר יהיה שקר אם:

1. P שקרי
2. S מאמין ש- P שקרי
3. בהבעת P, S מתכוון להטעות את A."

מבע שיקיים את שלושת התנאים ייחשב לשקר אב-טיפוסי. רגע אחורה, מבעו של אברהם מקיים שניים מתוך שלושת התנאים (תנאים שתיים ושלוש ולמחמירים מביניכם לפחות את שלוש). וזאת אומרת שלפחות לפי התפיסה הזאת אברהם שיקר (אם כי שקר שאינו מובהק).

לא אכחיש שיש לי סייגים מתנאים אלו והם נראים לי מעט מוגבלים בגישתם, אבל אם אספר לכם את הסייגים שלי יבוא אדם ויגנוז לי את עבודת הדוקטורט הממשמשת ובאה :) (משמוש שייקח לי חמש שנים בערך...). אז אני נאלצת להשאיר אתכם עם קורטוב של סקרנות.

ופעם אחרונה לאברהם, שכן הוא אבינו, ואנו מחויבים במצוות כיבוד אב ואם. אחת שהגדרנו שמבעו של אברהם הוא חבר בקטגוריית השקר - מה נעשה עם מעשה זה של הגדול שבאבותינו??? ובכן, וכנהוג בחברה המדוברת, לציווי האלוהי "מִדבר שקר תרחק" יש חריגים. הרב שלמה רוזנפלד בחיבורו "מתי מותר לשקר?" מונה את המצבים לפיהם מותר לשנות מן האמת. הראשון במצבים שהוא מונה הוא אם מדובר "בשעת סכנה" (מפני פיקוח נפש, כשם שכל האיסורים נדחים מפניו). וזאת כל עוד לא מתבצע חילול השם. כך שאם נראה את התנהגותו של אברהם כניסיון להציל את נפשו ניתן להסכים עם מעשהו.

התמונה הבאה נשלחה אליי לפני כמה ימים על ידי ידידי אהרן והיא מתארת יפה את כל מה שאמרתי עד כה, ומדגישה אף יותר את הגמישות המחשבתית הנדרשת מאיתנו בהפנמת קטגוריות, חברים בקטגוריות וכיו"ב. למשל: מה זה אומר להיות יהודי? או ישראלי? אם נחשוב רק לפי תנאיים הכרחיים נפספס חברים שאולי אינם מובהקים, אבל אף על פי כן ולמרות הכול חברים בקטגוריה.

קצת ביבליוגרפיה:

1. רוזנפלד, ש. "מתי מותר לשקר?", תחומין ל"א, תשע"א, עמ' 431-439.

• Coleman, L. & Kay, P. 1981: Prototype Semantics: The English Word Lie. Language 57, pp. 26-44.
• Rosch, E. 1978. Principles of Categorization. In Eleanor Rosch and Barbara B. Lloyd (eds.), Cognitive and Categorization, Lawrence Erlbaum: Hillsdale, NJ, pp. 27-48.
• Wittgenstein, L. 1967: Philosophical Investigations.Transl. G. E. M. Anscombe. Oxford: Basil Blackwell.

שאלות מוסריות לקראת יום הכיפורים

עורכת לשון: יעל מדר

בספר בראשית בשלושה מקומות שונים - סיפור כמעט זהה. בכל הסיפורים מתוארת ירידתו של הגיבור מכנען לשם ישיבה ארעית בארץ זרה בעקבות בצורת קשה המתחוללת שם. מעבר זה מוביל בכל המקרים לעימות עם השלטון הזר, עקב יופייה של אשת הגיבור שאותה הם מבקשים לקחת מידיו אל המלך. איך ניצלים אבותינו מסכנה זו? לא בגבורה גדולה. הגיבור (אברהם בשני הסיפורים הראשונים ויצחק בשלישי) מספר שהאישה לצדו (שרה ורבקה בהתאמה) היא אחותו, ובכך הסכנה סרה מעליו אל אשתו (שנלקחת לארמון המלך). מובן מאליו שכל הסיפורים מסתיימים בהתערבות אלוהית המשיבה הכול על כנו.

בפוסט זה אתמקד בשני הסיפורים הראשונים שבהם הגיבור הוא אברהם. בבראשית י"ב, י'-כ' אברהם מגיע למצרים והעימות הוא אל מול פרעה. ובבראשית כ', א'-י"ח אברהם מגיע לגרר והעימות הוא אל מול אבימלך. מקרים אלו ידועים בספרות גם כסיפורי האישה-אחות, ופרשנים יהודים ומוסלמים דנו בהם במרוצת השנים.

אברהם, אפרים משה ליליין

הסיפורים מעלים סוגיות מוסריות קשות, ואברהם נתון לביקורת קשה מכמה סיבות: 1) כי הוא ירד מכנען לארץ זרה ובכך הפר את הציווי האלוהי; 2) כי העדיף את חייו והיה מוכן למסור את אשתו בתמורה לכך; 3) כי נחשד שקיבל מוהר בתמורה למסירתה; 4) וכי הציב את צניעותה של שרה בסכנה גדולה. בכל השאלות המוסריות האלו מטפלת הפרשנות היהודית טיפול מקיף. אך בהיבט אחד נעדרת התייחסות ישירה, היבט שהתנ"ך מציינו ומצווה אותו בהחלטיות והוא "מִדבר שקר תרחק" (שמות כ"ג, ז') שכן טען ששרה היא אחותו.

האם אברהם שיקר? בחנו זאת בעצמכם. גם פרעה וגם אבימלך "חטפו על הראש" מאלוהים בשל לקיחת שרה. אך כאשר התעמתו עם אברהם על כך ששיקר להם באומרו ששרה אחותו ענה: "וְגַם אָמְנָה אֲחֹתִי בַת אָבִי הִוא אַךְ לֹא בַת אִמִּי וַתְּהִי לִי לְאִשָּה" (בראשית כ', י"ב). זאת אומרת, אברהם דיבר אמת. שרה היא אחותו. אבל האם התשובה שלו רלוונטית? ואם נכון הדבר ושרה היא אחותו, על שום מה כעסו פרעה ואבימלך? ובכן, נדמה שאלו כעסו לא על דבריו אלא על המשתמע מהם, וזה ששרה היא אחותו ולפיכך אינה אשתו ומותרת היא לכל אדם.

מה הקשר בין סיפורים מקראיים אלו לבלשנות? אחד מתחומי הלשון שלא דנו בהם עד כה קרוי פרגמטיקה. בפרגמטיקה נבחן השימוש בשפה הלכה למעשה. דוגמה קלאסית: "אתה יכול להעביר לי את המלח?" פירוש הדבר הוא שאתה מבקש שיביאו לך את המלח ולא שיציינו בפניך יכולת פיזית לעשות זאת. ההקשר החברתי מחייב אותנו לנימוס, ואנו כאנשי תרבות נמנעים מלדרוש, בעיקר מזרים או ממבוגרים, ועוקפים זאת במעין שאלה לא רלוונטית.

דרך הפרגמטיקה נבחן את שאלת ה"שקר" של אברהם. אמנם שאר הסוגיות שהועלו מעניינות גם כן, אבל יחרגו ככל הנראה מהזמן שהקדשתם לקריאת הפוסט :). אז האם שיקר אברהם באומרו ששרה היא אחותו? או לחלופין האם שקר הנאמר באצטלת האמת נחשב שקר? דמו לעצמכם את התמונה הבאה:

סטודנטית למשפטים עונה באחד השיעורים על שאלה ששאל המרצה. המרצה, שהתרשם ואולי מעט הופתע מתשובתה הבהירה והמתוחכמת שאל אותה: "את חשבת על זה?" הסטודנטית חייכה בביישנות וענתה לו שכן. עד כה הכול טוב! אבל מה אם אביה של אותה הסטודנטית הוא שופט, ועל הסוגיה הזאת בדיוק הם דנו ערב קודם, והלה פרש בפניה את אותה התשובה שהיא דקלמה בשיעור? מבחינתה, כששאל אותה המרצה אם היא חשבה על זה היא ענתה בחיוב, כי היא אכן חשבה על דברי אביה בלילה שלפני השיעור. האם היא שיקרה?

נציג עתה את הפרשנות היהודית הקלאסית ואת התייחסותה לעניין. אחלק את הפרשנות בגסות לשני מחנות עיקריים. המחנה הראשון כולל את רוב הפרשנים (רש"י, רשב"ם, רד"ק ועוד). במחנה זה אין התייחסות ישירה לשקרו של אברהם. ביחס לפרק כ' נימוקם להתנהגותו של אברהם הוא שהוא דיבר אמת (אובייקטיבית לפחות). למה אין זאת התייחסות ישירה? כי עיסוקם לא היה בשקר, כן או לא, אלא בחשש לגילוי עריות. במחנה השני ניצב לו לבדו הרמב"ן. ביחס לפרק י"ב הרמב"ן מגדיר את התנהגותו של אברהם כ"חטא גדול בשגגה". ביחס לפרק כ' תשובתו הופכת למעניינת יותר. לפי הרמב"ן, השאלה אם דבריו של אברהם היו אמת או שקר היא חסרת טעם מיסודה, וזאת משום שכוונתו הייתה להטעות. הוא מצדיק את ההתנהגות בכך שהייתה זאת "הצלת נפש", אבל עדיין בגדר הטעיה. זאת פעמים רבות גם ההתייחסות המשפטית המודרנית לסוגיות מסוג זה: לא שקר, אלא הטעיה (ויתקנו אותי יודעי-דבר גדולים ממני).

הפרשנים המאוחרים יותר מציעים לרוב פרשנות תרבותית. זאת אומרת, פרשנות הבוחנת את המקרה מנקודת המוצא שהנימוקים להתנהגות זאת או אחרת מחויבים להיבחן בראי הזמן. בהתייחסו לפרק י"ב, קסוטו טוען שאברהם קיים שני חטאים: אחד, מחסור באמונה שמנע ממנו להבין כי אלוהים יצילו מן הסכנה שארבה לו במצרים. והאחר, העיקרי לעניינו, בחירתו בדרך הרמייה. חטא שני זה הוא מייחס להרגלים שדבקו באברהם עקב שהותו בקרבת הבדואים. על אלו הוא אומר שהם רגילים לשקר כדי להיחלץ מסכנות וכדי להשיג את מבוקשם. אברהם, לפיו, אימץ את דרכיהם עד שטיהר דרכיו (אוי קסוטו, אבל הבה ניתן גם לו ליהנות מביקורת בראי הזמן). אני אעצור את הפרשנות היהודית בנקודה זאת, ואעבור לרגע לפרשנות המוסלמית.

בפרשנות המוסלמית חלה תופעה מעניינת, הסיפור עצמו, שנעדר מן הקוראן, מקבל התייחסות פרשנית אף על פי כן. הפרשנות מתייחסת בעיקר לאירועים כפי שהם מופיעים בבראשית י"ב. ההנחה היא שאברהם סיפר בחייו שלושה שקרים. שניים מהם מופיעים בקוראן, והשלישי - כשאברהם אמר לרודן ששרה היא אחותו. אך לעומת שני המקרים הראשונים שבהם מטרת השקר הייתה "למען אלוהים" - השקר השלישי נעדר הצדקה. הפרשנות המוסלמית מציעה שני הסברים לשקר שלישי זה. ההסבר השני והפופולרי יותר הוא שאברהם ושרה הם אחים מתוקף היותם המאמינים המוסלמים היחידים על פני האדמה. קרי, אחים לדת אך לא אחים ביולוגיים. הסבר זה פותר הן את בעיית השקר והן את בעיית קרבת הדם. 

למעט הרמב"ן וקסוטו, נראה שכל הפרשנים יהודים ומוסלמים נמנעים מהצגת מאמרו של אברהם כשקר, ומעדיפים את הטענה שמאמרו היה דבר-אמת, משום שהוא ייצג את מצב העניינים הנכון אובייקטיבית. אבל האם העובדה שדבריו של אברהם עולים בקנה אחד עם המציאות הופכים אותם לאמת? התשובה הכמעט מתבקשת היא כן, אבל חשבו שוב על הדוגמה של אותה סטודנטית. ואם הדבר לא נכון - אז איך מגדירים שקר? לא אתיימר לענות על השאלה לא עתה ולא בכלל, רק להציג פתרון אפשרי בלשני לסוגיה בפוסט הבא.

עקרון המאמץ המועט ביותר

עורכת לשון: יעל מדר

מה החשיבות אם בכלל לדייק ב"שם המספר", והכוונה היא מדוע בכלל להקפיד לומר "שלושה ילדים" ולא "שלוש ילדים"?

אני חושבת שרוב האנשים מאמינים שהשגיאות הלשוניות הללו מחרידות את קהילת אנשי הלשון וחובבי העברית המסורים, אבל הדבר לא נכון כלל, זה לא מזיז לרובם. ובכל זאת כשיהיו לי ילדים (בע"ה) אקפיד איתם עד מאוד על שם המספר, על תקינות לשונית ועל הבעה בהירה. למה? כי עניינים של לשון הם רק הפנים של תופעות רחבות יותר. 

ניקח כמה דוגמאות של שיבושי לשון ידועים מתוך תחומי הלשון השונים (וזאת תהיה גם הזדמנות חביבה להציגם):

1. תחום הפונולוגיה (הצלילים): תופעה מוכרת היא לומר "אני ידבר איתו מאוחר יותר". זאת אומרת, יש האומרים אני ידבר ולא אני אדבר. מקור הטעות, בתחילה לפחות, לא היה בחילוף של הוא (ידבר) לעומת אני (אדבר) עקב חוסר ידע או זלזול, רחמנא ליצלן. מהבחינה הלשונית חל פה תהליך מעניין ביותר שבו הדובר "מסרב" להגיע מן הנקודה הגבוהה ביותר בחלל הפה (היו"ד בשילוב עם תנועת ה-i [אנִי]) - אל האל"ף, שאותה מפיקים מהמקום הנמוך ביותר ביותר בגרון (אדבר). וכך במקום לנוע מהמקום הגבוה ביותר (יו"ד עם תנועת i) אל המקום הנמוך ביותר (האל"ף הגרונית) הוא מקצר את המרחק על ידי השמטת האל"ף שממילא איש לא הוגה אותה ברגיל, ומה שאנו שומעים הוא אני ידבר. (ניסוי פונולוגי: אמרו i למשך זמן מה ומיד לאחר מכן a - חשתם בירידה? האל"ף אפילו נמוכה יותר!)
2. תחום המורפולוגיה (הצורות, המילים וחלקי המילים): אמנם כולנו עדים לשגיאות בשם המספר, אך אני מאמינה שמעטים יודעים מדוע מערכת כה נפוצה מכילה טעויות כה רבות. כשבוחנים את מערכת שם המספר רואים כי היא פועלת בניגוד מוחלט לשאר המערכות בלשון העברית. הבדל ראשון: בכל שאר המערכות בשפה העברית צורת הנקבה היא שלוקחת את הה"א הסופית (למשל: ילדה לעומת ילד), ואילו בשם המספר צורת הזכר היא זאת שלוקחת את הה"א (למשל: שלושה בנים). הבדל שני: בכל שאר המערכות בשפה העברית שמות המתארים את שם העצם באים לאחריו (למשל: ילד יפה, מכונית טובה, אנשים נחמדים), אך שם המספר בא לפני... זה בטח יישמע לכם מוכר: "רק רגע ילד אחד, אה... אז שלושה ילדים".
3. דוגמה אחרונה וקצרה מתחום התחביר (המשפט): "אני אביא לך ת'ספר מחר". במקום לומר את ה.. אנו אומרים תַ'. למה? כי גם ככה וגם ככה יבינו אותנו.

כביכול שלושת ההסברים שונים. הראשון עוסק בנוחות, השני בהרגל, והשלישי בשמירה על המשמעות. אבל, הלכה למעשה כל אלו הם ביטוי של עיקרון אחד ויחיד והוא עיקר דבריי הפעם.

בשנים האחרונות רווחת התופעה של מחקר אינטרדיסציפלינרי (מחקר המשלב כמה תחומים), ומחקר הבלשנות נהנה גם הוא מפירותיה של תופעה זו. השילוב של הבלשנות עם תחום הקוגניציה הוליד הסברים חדשים לתופעות ישנות. אחד מהסברים אלו נובע מעקרון המאמץ המועט ביותר המוכר כבר שנים רבות מתחום הביולוגיה ומתחום האבולוציה בפרט. בבסיס העיקרון שוכנת הטענה שהאדם חותר להפחית את האנרגיה בכל פעולה מבלי לאבד את היעילות שבה ואפילו תוך הגברתהּ.

בכל אחד מהמקרים שראינו לעיל הופחת המאמץ מבלי לאבד את המשמעות, ותוך הגברת היעילות. כך שעל פניו נראה שאותן שגיאות לשוניות אינן תוצר של חינוך קלוקל (לפחות בתחילה), אלא ניסיון להסדיר מערכות, לייעלן ולהפחית את המאמץ בעת הפקתן מבלי לגרום נזק (מבלי לאבד משמעות). ממש נפלא - בואו נאמר כולנו שלוש ילדים ולא שלושה!

התשובה כמובן היא ממש לא! העובדה שאנו מקיימים טעויות מתוך ייעול המערכת והסדרתה לא אומרת שזאת הדרך הנכונה. כשאני אומרת נכונה, אני נכנסת לתחום האפור של אנשי לשון ובלשנים המסרבים בתוקף לומר "מה נכון". ובכל זאת, שכן זה הזמן לענייני דיומא.

עקרון המאמץ המועט ביותר גם אם משפיע על החלטותינו, בהן לשוניות, הוא עיקרון ביולוגי שלדעתי אינו מתאים בהכרח לאורח החיים המודרני שאימצנו לעצמנו. ועם זאת אנו פועלים על פיו פעם אחר פעם מבלי להשגיח במחיר שנגבה מאיתנו. עיקרון זה בא לידי ביטוי פעמים רבות בשלל ויתורים עצמיים. אני כמובן לא מציעה שעלינו לבחור בדרך הקשה תמיד, אני רק טוענת שכחברה ולאו כיצור ביולוגי אנו משלמים מחיר בשעה שאנו בוחרים "לחסוך באנרגיה". והמעט שאנו צריכים לעשות הוא לדעת מה הוא אותו מחיר.

דוגמה שהציג בפניי בעלי היקר. לכל מי שברשותו פלאפון חכם יודע שיש אפליקציות בחינם ויש אפליקציות בתשלום - כמה מכם משלמים על האפליקציות שלהם? כמה מכם בוחרים מראש באלו הניתנות ללא תשלום? אמר לי בעלי (ולו אמר מישהו אחר) שכשדברים ניתנים בחינם המשמעות היא שאתה המוצר. המחיר שאנו משלמים כאן הוא ידוע והוא הפרטיות שלנו, ובכל זאת אנו מוותרים עליה לאחר שנלחמנו שנים רבות להשיגה. עוד דוגמה רלוונטית לחופשת הקיץ שחלפה עברה עלינו היא הנופשונים בטורקיה. כאילו שכחנו מה שכנינו חושבים עלינו ועשו לנו, בהינתן מבצע חם אנו אורזים את  מיטלטלינו ונוסעים לנופש זול יותר. הם כבר יודעים שאם הם יעטפו את זה בצורה משתלמת, אנחנו נבחר להתעלם מהשאר. מחאת הקוטג' למשל, האם הפסקנו אז והיום לקנות את המוצר? או שמא הורים וחובבי הגבינה המוזרה הזאת בחרו להמשיך ולקנות, כי זה פשוט נוח יותר. הם קצת התאימו את המחיר וזהו. הביקורת שמופנית היום לשר האוצר ביחס לחיזוק מעמד הביניים - מפליאה, שהרי מה אנו עושים כדי לחזק את מעמד הביניים מנגד? אחד הדברים "הפשוטים" ביותר אבל ה"לא חסכוניים" בעליל הוא למשל לא לקנות בקניונים וברשתות, ודווקא לקנות אצל אותם חנוונים המפוזרים על פני הרחוב שפעם היה ראשי בכל עיר. ביקור ברחוב שלא רק כדי לנגב חומוס. כך יכולנו לחזק אותנו ולהחליש אותם. המוצר הרי זהה, הם רק עטפו אותו יפה יותר (אנקדוטה שולית: בבקבוקי בושם החלק היקר ביותר לייצור הוא הבקבוק והקופסה). וזה מביא אותי לדבר האחרון, לאחרונה קמה צעקה על פתיחת חנויות AM:PM בשבת. מי שצעק "כפייה דתית" פספס את המהות. אין לזה ולו דבר אחד עם "כפייה דתית" למי הרי אכפת בבני ברק מה קורה במדינת תל אביב. זה כן קשור לאותו מעמד ביניים שבעקבות פתיחתן של חנויות אלו בשבת ייאלץ בעתיד לבוא לפתוח את החנות שלו גם כן. אנו שוללים מאותם אנשים את יום המנוחה שלהם, כי זה נוח לנו לקנות חלב בשבת. לאחר קומץ חודשים בארצות הברית אני יכולה להבטיח לכם שיהיו אלה המסכנים ממילא שיידרשו לעבוד בשבת. ואל תאמרו זאת בחירה שלהם, כי זאת לעולם לא.

יש מקרים שאנו בוחרים החלטות שלא מתוך העיקרון הזה, וזה אם הלכנו ללמוד באוניברסיטה, החלטנו להקים משפחה או בחרנו לעזור לחבר בצרה - החלטות שהן בניגוד לאותו עיקרון ביולוגי, אבל משום מה נראות הולמות יותר את טבענו האנושי המודרני. למה אחנך את ילדיי לתקינות לשונית? כי זה הפרצוף שלהם. כי הבחירה במה שקל יותר היא לא נכונה יותר, גם אם היא טבעית לנו יותר. כי הם יישפטו בכל מקום לאור ההחלטות שהם ייקחו, וכי הבחירה הזאת היא עדות לאדם משוחרר באמת לדידי.

על הצירוף הכבול

כשחושבים על משמעות של מילים (אם בכלל טורחים לחשוב עליהן) ההנחה היא שמשמעותה של מילה היא 'להצביע' על אובייקט מסוים בין אם מוחשי או מופשט. גישה זאת קרויה הגישה הרפרנציאלית ואבי שיטה זו הוא פרדיננד דה-סוסיר. אנקדוטה ראשונה לפוסט, גישה זאת שנראית כה שרירותית ומובנית מאליה התפתחה רק בשנות ה- 60. זאת אומרת שדה-סוסיר היה הראשון שקשר, או לפחות, הראשון הידוע, בין המילה לדבר שאותו היא מאזכרת. הקשר לפיו, בא לידי ביטוי אצל הפרט דרך ייצוג מנטלי, תמונה המבטאת את המשותף לכל הייצוגים השונים של אותה מילה. למשל, אם אומר 'שולחן' ייצוג בסיסי של המילה יעלה בראשכם, מעין תמו מבלי להעמיק באופי של ייצוגים מנטליים, נמשיך שנים מספר קדימה אל הגישה ההקשרית (שאני חסידה גדולה שלה). לקראת שנות ה- 70 פרסם ויטגנשטיין את ספרו 'חקירות פילוסופיות'. בנוסף לדברים רבים הכתובים שם, מציג ויטגנשטיין את התפיסה לפיה יש לדבר על מילים שלא ביחס למשמעותן אלא ביחס לשימוש בהן. הוא מדגים זאת דרך משמעות המילה 'משחק'. מה משותף לכל המשחקים? הוא שואל... שום דבר! אם שום דבר אינו משותף לכל המשחקים איך אפשר לתאר משחקים? איך אפשר לקיים ייצוג היא שאלה נוספת... מבלי להיכנס לשיטה אותה מציע ויטגנשטיין, הדבר החשוב לקחת הוא (שלדעתו) למילה אין משמעות כל עוד היא אינה נטועה בהקשר ספציפי.

אבל לפני שאיסחף, בלעדיכם, אני רוצה דווקא לדבר על הגישה למילים הנחשבת לפרימיטיבית ביותר. גישה שקיימים שבטים שעדיין מחזיקים בה, ואנשים שעדיין מאמינים בה והיא הגישה המאגית. גישה זאת מייחסת למילים כח, ממש כפי שבא לידי ביטוי הדבר בפתגם "חיים ומוות ביד הלשון". ובתוך תחום רחב זה והקשריו השונים הנפרסים לדיסצפלינות רחוקות מאוד מהבלשנות אני רוצה לדבר על הצירוף הכבול.

מהו הצירוף הכבול? חיבור של שתי מילים או יותר זו לצד זו (מדויק יותר יהיה לומר בסיסים, אבל מילא). צירופן של המילים יחד חורג מהמשמעות המיוחסת לכל מילה בנפרד. למשל, 'בית ספר' הוא לא הבית של הספר, אלא מוסד לימודים; 'יצא מכליו' אינו מעיד על אדם שיצא מתוך הכלים של עצמו אלא על אדם שאיבד את העשתונות (והנה צירוף נוסף). הצירוף הכבול יכול להיות ניב, מטבע לשון, פתגם, מבנה סמיכות וכן הלאה. אנקדוטה שנייה לפוסט, צירופים שונים החלו דרכם מהוראתם המילולית, דווקא. למשל "אותיות של קידוש לבנה" פירושו אותיות הנכתבות בכתב גדול מאוד. מקור הפתגם הוא בברכת קידוש הירח (=לבנה) הניאמרת בשעות הערב, כשחשוך וקשה לראות, ולפיכך נכתבו האותיות בכתב גדול. כיף נכון? אבל גם טיפה מסוכן.

להסבר המלא על סוגי צירופים ראו: פרוכטמן, מ. ניבון אריאל. עמ' 9-15. 2001.

למה מסוכן? גישה רביעית למשמעות המילים היא הגישה המבנית הסטרוקטורלית. גישה זאת מתמקדת באוצר המילים של השפה, וביתר דיוק בקשר של המילה או הצירוף עם מילים אחרות (לדוגמה: מילים מנוגדות, מילים נרדפות). ועכשיו לפני שאחבר את כל הגישות לרעיון אחד ואחטא בכך שאעשה מישמש גדול מעולם הבלשנות, כמה דוגמאות:

נתחיל מדוגמה א-פוליטית ונחתום בשתיים פוליטיות. נשים לרגע את הדיון הפמינסטי/ שוביניסטי בצד. הצירוף 'עקרת בית' נתפס כשלילי, או כביטוי המקיים לכל הפחות אסוציאציה שאינה חיובית. אבל בעצם מדובר במחמאה שהרי ניאמר על אותה אישה שהיא העיקר של הבית, המהות של התא המשפחתי. בימים בהם פמיניזם לא היה קיים, ויש שיאמרו שהתא המשפחתי קיבל חשיבות גדולה יותר, להיות העיקר זה לא רע בכלל. פה יש דיון גם על נדידת משמעות, אבל הלאה הולכים. דוגמה נוספת המדגימה את הסכנה שבצירופים החורגים ממשמעותם המילולית ניתן למצוא בצירוף 'מחנה השלום'. על פניו דרך נאה לתאר את גוש השמאל, אבל איך הדבר מתכתב עם גוש הימין? זאת אומרת, אם גוש השמאל הוא זה המבקש והתר אחר השלום, מה עושה גוש הימין? תר אחר המלחמה? שהרי מרגע שקראנו לגוש השמאל 'מחנה השלום' הטלנו על הצירוף הנגדי משמעות נוספת גם כן. ברור מאליו הוא שאין הדבר נכון, את הסכם השלום הראשון עם מצרים הביא בגין, איש ימין מובהק. אבל למילים יש כוח והן מחלחלות. דוגמה נוספת 'המחנה הדתי-לאומי' אני יכולה רק להניח שהוא תולדה של מאבק בין שני גושים דתיים האחד ציוני אוהב-ישראל והשני (נאמר נטורי קרתא) מתנגד למדינה הציונית. אבל מהרצון הזה לבידול נוצרו אחרים. המילים התחזקו. 'המחנה הדתי-לאומי' שנתפס גם כימני הפך את הלאומיות לימנית. למה להיות לאומי זה אקט ימני? אני לא נגררת לעובדה שלאומיות גם נתפסת כדבר שלילי בעקבות הדבר. מענה בסגנון 'שמעת על פשיזם?' הוא לא מספיק טוב. כי אם אשנה את המילה לאומיות לפטריוטיות וארחיק אותה מצירופה הכבול 'דתי-X' גרמתי לה שוב להישמע חיובית.

המישמש: מרגע שיצרנו צירוף כבול חרגנו מגבולות המשמעות שציינו המילים במקור, המילה אינה רק 'מצביעה' על האובייקט, היא גם מרחיבה אותו ברמה מסוימת, והדבר בא לידי ביטוי ביתר שאת בצירופים כבולים. הרחבת המשמעות מתקיימת לאור השימוש בצירוף בהקשר המסוים. אם נחזור ל'מחנה השלום' היו אלה הידיעות שלנו על גוש השמאל, זאת אומרת ההקשר שבו נטוע הצירוף, שהביאו להרחבת המשמעות. אבל המשמעות אינה חיה בוואקום והיא מתקיימת לצד מקבילותיה, ובמובן מסוים מטילה גם עליהם מימד נוסף של פרשנות. אותה משמעות חודרת לתודעתנו, ובגדול, מחוללת בה שַמּוֹת - ומכאן כוחה. העובדה שמילים מעצבות את המציאות או אף יוצרות את המציאות היא מעין קלישאה ידועה. העובדה שהן עושות את זה מבלי שנשים לב לפעמים, לפחות אותי קצת מדאיגה.

אנקדוטה אחרונה לפוסט, לפני כמה חודשים באו הוריי לבקר אותנו פה במרילנד. נסענו ברכב והראינו להם את הבתים האמריקאים היפים. ולפתע, משום מקום, אבא שלי אומר שזה מאוד מוזר בעיניו שעל כל בית שני מונף דגל ארצות הברית ושזה דווקא יפה בעיניו. זה גם יפה בעיניי, כשאשוב עוד מעט אולי אעשה זאת, אולי, אני עדיין תוהה בעניין.