כתבה: שירלי אור
עורכת לשון: יעל מדר
כשהייתי בגן היה ילד בשכונה שחלה במחלות שונות ומשונות. הוריו, שטיפלו בו בכל שיטות הרפואה הקונבנציונליות החליטו גם על אמצעים קונבציונליים פחות ומקובלים יותר, ופנו לרב מעולם הקבלה. לאחר היעדרות ממושכת של אותו הילד מהגן, הלה חזר עם שם אחר.
את מקור הרצון לשנות שם כניסיון לשנות גורל אנו מוצאים כבר בגמרא: "ארבעה דברים מקרעים את גזר דינו של אדם - צדקה, צעקה (=תפילה), שינוי מעשה ושינוי השם". לפי הקבלה, הקב"ה ברא את העולם בכוח הדיבור ובאמצעות האותיות. האותיות בלשון הקודש, היא העברית, הן צינורות (שפע) המגיעים מהעולם הרוחני לעולם הגשמי, ושילובן מדומה לקוד שדרכו ניתן ליצור כל דבר. שמו של האדם, לפיכך, הוא מעין קוד המנווט את מזלו ואת גורלו דרך האותיות המרכיבות אותו. ולדואגים, אם מטיפול רפואי ואם משינוי השם, הילד הבריא ובריא.
אז האם באמת למילים יש כוח לנווט מזלות וגורלות של פרטים? אני חושבת שכן, אבל מהכיוון האחר הוא הכיוון הלשוני. רשימת התפוצה של הפוסטים האחרונים והבלוג בכלל התרחבה, אי לכך חשבתי שהעת נכונה להסביר את שמו של הבלוג ואת מהותו. שם הבלוג, כידוע, נגזר מהביטוי המקראי "מוות וחיים ביד הלשון" המצוי בספר משלי י"ח, כ"א: "מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד לָשׁוֹן וְאֹהֲבֶיהָ יֹאכַל פִּרְיָה". הפירוש העממי המקובל לניב זה הוא שלמילים כוח רב ושיש להן היכולת לשנות דברים אפילו בסדר גודל של חיים ומוות. אבל לדעתי דווקא החלק השני של הניב, החלק שנשמט, הוא המעניין יותר: "וְאֹהֲבֶיהָ יֹאכַל פִּרְיָה" - לחלק זה של הפסוק פירושים רבים ואינם אחידים. לפי אחד מפירושים אלו, זה שאהבתי, מי שאוהב את השפה ומבין את דקויותיה יזכה ליהנות מפירותיה. אך מהם פירותיה של השפה? בעיניי, ראייה נכונה יותר של המציאות. עד לכאן לשמו של הבלוג. ומה מהותו? אז מעבר לדיון בסוגיות לשוניות שונות ומשונות אני מנסה להדגים פעם אחר פעם (למי שלא שם לב :)) איך מילים חורגות פעמים רבות מהמשמעות המוקצית להן ויוצרות עיוותים באופן שבו אנו בוחנים את המציאות. כך שגם הפעם נעשה זאת דרך התהליך של הקצאת משמעות למילה.
שוב נחזור לפרדיננד דה-סוסיר, שלאלו שהספיקו לשכוח נחשב לאבי הבלשנות המודרנית. דה-סוסיר טען שהיחס בין המילה (מסמן) לייצוגה המופשט (מסומן) הוא שרירותי. מה זה אומר? שאין קשר בין הצלילים המרכיבים את המילה ובין הייצוג שלה. המילה 'מיטה', לצורך העניין, היא ייצוג של פריט (רפרנט) שצורתו מסגרת עם ארבע רגליים ושעליה מניחים מזרן, אבל המילה באותה מידה יכולה הייתה להיות 'שמיט' והדבר היה מקובל על כולם. המקרים החריגים להנחת השרירותיות הן מילים אונומטופאיות. במילים אלו בלבד הקשר אינו שרירותי. קרי יש קשר בין הצלילים המרכיבים את המסמן למסומן. קחו למשל את המילה 'פקק', אם תגלגלו את המילה בלשונכם תראו שהמילה נשמעת כמו תהליך החליצה של פקק מבקבוק (יין). דוגמה נוספת, למשל, היא המילה 'זבוב' הנשמעת כמו הצליל שהזבוב עושה כשהוא חג סביבנו - וכמובן שיש דוגמאות רבות ונוספות.
קל לראות איך הנחתו הבסיסית של דה-סוסיר מדויקת ונכונה מהבחינה הלשונית. אבל מהיבטים אחרים, לאו לשוניים, לפעמים נדמה שהרצון לחבר או להפריד בין מסמנים ומסומנים יוצר ויכוחים נוקבים. רצון נועז שכזה נקרא פעמים רבות הגדרה עצמית, והוא לא פשוט - לא כשהעצמי הוא אני לבדי וגם לא כשהעצמי הוא ישות מורכבת יותר.
אחת מהשאלות שהיינו עוסקים בה פעמים רבות בתנועת הנוער שבה הייתי חברה הייתה: "איך היית מגדיר את עצמך, כיהודי או כישראלי?" או לחלופין "מה אתה יותר: יהודי או ישראלי?" כמי שגדלה בבית מסורתי הייתי אולי היחידה שענתה יהודייה, וגם זה לא היה נכון בהכרח ואולי נבע בעיקר מתחושת אשמה (?!) שאפפה אותי.
אז ברור שלאף אחד לא אכפת אם שירלי היא יהודייה יותר או ישראלית יותר חוץ מלגיא המדריך, אבל ההגדרה הזאת של מדינת ישראל כמדינת כל אזרחיה - או שמא מדינת כל יהודיה - מהותית יותר. חשיבותה של ההגדרה אינה נעוצה מן הסתם רק בהסדרת העניינים, אלא במהות של הדבר עצמו. נכון שמדינת ישראל יכולה לחיות בלי ההגדרה עוד שנים רבות, אבל הקריאה להגדרתה ככזו או כאחרת היא מעניינת ומדגימה את כוחה של המילה מההיבט של הקשרים של מסמן-מסומן לאחר שהוקצתה כבר משמעות.
ראשית נבחן את גלגולה של המילה "ישראלי" במרוצת השנים. לחקר התפתחותן של מילים קוראים, דרך אגב, אטימולוגיה, ויש המתבלבלים וחושבים שהיא עיסוקם היחיד של אנשי הלשון - נדון בכך בפוסט הבא "הכה את המומחה".
את השם "ישראל" העניק אלוהים לראשונה ליעקב אבינו (בראשית ל"ה, י') ומאז צאצאיו של יעקב קרויים "ישראלים". אז איך הפכנו ל"יהודים"? כידוע, בראשית דרכו עם ישראל היה מורכב משנים עשר שבטים. שנים עשר השבטים הללו נקראו "ממלכת ישראל". האיחוד המופלא לא נמשך זמן רב ומממלכה זו נוצרו שתי ממלכות: "ממלכת ישראל" ו"ממלכת יהודה". מקובל להאמין שהיהודים של היום הם צאצאיהם של אנשי ממלכת יהודה שהכילה שני שבטים בלבד (וגם כמה משבט לוי), ושעשרת השבטים האחרים התפזרו בגלויות או נטמעו בממלכת יהודה לאחר שכבשו אותם האשורים, ובכל מקרה עקבותיהם אינם ידועים בבירור.
אז ישראלים בשל ממלכת ישראל ויהודים בשל ממלכת יהודה, אך אלו וגם אלו עובדים את אותו האל. קרי ההבדל בין הממלכות אינו דתי אלא לאומי. טענה זאת הייתה נכונה דאז - ומה היום? בימינו אנו חלה תופעה של שינוי משמעות. שינוי המשמעות אמנם אינו מובהק במקרה הנוכחי, אבל אני מאמינה שאפשר להחילו ושהוא מאפשר להסביר אי-נוחות קבועה בשימוש של המושגים. ולמה אני מתכוונת? ובכן, למילים מקראיות מסוימות לא הייתה רציפות של מסורת, בין היתר בשל ההפסקה בשימוש בעברית כלשון דיבור. הדבר הוביל לכך שמשמעותן המקורית של חלק מהמילים השתנתה, ונלמדה מאוחר יותר דרך המחקר המודרני. מדוע הדבר חשוב? למעיינים בתנ"ך הדבר חשוב כי הצורה שבה הם מבינים את המילה לא תמיד הייתה מובנת כך בעת שבה נכתבה ועליהם להיזהר מפרשנות אנאכרוניסטית ושגויה. למשל: השורש ש-ז-פ משמעותו המקורית נוגעת לפעולת הראייה, אבל הקשרו הספציפי בשיר השירים הביא לכך שהיום המשמעות היא השחרה ושיזוף (שיר השירים, א', ו': "אַל תִּרְאוּנִי שֶאֲנִי שְחַרְחֹרֶת שֶשְזָפַתְנִי הַשָּמֶש [...]"). במקרה שלנו חשיבותה של תופעת שינויי המשמעות נוגעת לכך שאף שהשמות 'ישראלי' ו'יהודי' היו שמות שייצגו לאומיות, היום השם 'ישראל' הפך להיות שם המייצג לאום והשם 'יהודי' הפך להיות שם המייצג דת ואמונה.
אז מאיפה נובע הקושי בהגדרה העצמית? אני אעז לטעון טענה היסטורית, אף שאין לי אסמכתה לכך: ככל הידוע לי (עדיין שומרת על עצמי מביקורת) לא קיים בהיסטוריה הכללית מקרה שבו קבוצה דתית הפכה להיות עם. הצרפתים הם צרפתים כי הם חיים בצרפת והגרמנים הם גרמנים כי הם חיים בגרמניה. מהכיוון השני הנוצרים מפוזרים בכל רחבי תבל ואותו הדבר נכון גם ביחס למוסלמים - שכן אין דבר כזה מוסלמייה... (אולי הודים והינדואיזם?). בכל מקרה, מקובל מאוד היום לקיים את הצירוף 'העם היהודי' אף שיהדות היום אינה לאום אלא רק במושגים של פעם.
אני חוזרת לפוסט הראשון שבו עסקנו קצת בצירופים כבולים. שם טענתי שצירופים כבולים מכתיבים מציאות מעצם קיומם. בוא נתרענן בדוגמה "מחנה השלום" המיוחסת למחנה השמאל: הטענה הייתה שיש בידי צירוף זה להתריס כנגד מחנה הימין כאילו הוא מחנה שאינו מקדם שלום ואינו מעוניין בשלום. מכאן, ייתכן שגם הצירוף "העם היהודי" מכתיב מציאות. זאת אומרת, לא בהכרח קיים עם יהודי אלא רק דת יהודית - וזה לא אותו הדבר... אני לא אעמיק בזה כי הערעור על המוסכמה שבהגדרה הבלתי-מעורערת של היחס בין דת-לאום במקרה של היהודים יש בה סכנה מסוימת ולא קטנה למען האמת. הייתי אומרת סכנה של חיים ומוות.
בכל מקרה לשאלת ההגדרה העצמית וההגדרה הלאומית של מדינת ישראל כמדינת כל אזרחיה או כמדינת כל יהודיה יש מעין פתרון לשוני-אטימולוגי והוא שלהיות ישראלי ולהיות יהודי זה סוג של היינו-הך. שהרי בהיבט ההיסטורי לפחות מדובר באותה הקבוצה שממנה צמחו העם היהודי והדת היהודית.
יצא לי פוסט גם קיצוני ימני וגם קיצוני שמאלני באותה העת. אז כדי להזיק נחריף את הדיון בשאלה, אם כל זה נכון, מה על ערביי ישראל? נכון שאי אפשר להתווכח על היעדר יהדותם, אבל על ישראליותם? ובכן אי אפשר להתווכח גם על ישראליותם (סתם, אפשר, אבל לא בא לי). אז מה איתם? אם להיות יהודי וישראלי זה היינו-הך הדרנו רגליהם מבלי משים... ובכן, הם חלק מהמשפחה כי הם הסתפחו אליה. **קריצה אטימולוגית אחרונה: משמעותם היסודית של השורשים ש-פ-ח (מלשון משפחה) וס-פ-ח (מלשון סיפוח) אחת היא והיא 'לצרף' ו'לחבר'.
שירלי אור היא בלשנית וסטודנטית באוניברסיטת תל אביב העובדת על הדוקטורט שלה בימים אלו בנושא פרגמטיקה ושיח.
את מקור הרצון לשנות שם כניסיון לשנות גורל אנו מוצאים כבר בגמרא: "ארבעה דברים מקרעים את גזר דינו של אדם - צדקה, צעקה (=תפילה), שינוי מעשה ושינוי השם". לפי הקבלה, הקב"ה ברא את העולם בכוח הדיבור ובאמצעות האותיות. האותיות בלשון הקודש, היא העברית, הן צינורות (שפע) המגיעים מהעולם הרוחני לעולם הגשמי, ושילובן מדומה לקוד שדרכו ניתן ליצור כל דבר. שמו של האדם, לפיכך, הוא מעין קוד המנווט את מזלו ואת גורלו דרך האותיות המרכיבות אותו. ולדואגים, אם מטיפול רפואי ואם משינוי השם, הילד הבריא ובריא.
אז האם באמת למילים יש כוח לנווט מזלות וגורלות של פרטים? אני חושבת שכן, אבל מהכיוון האחר הוא הכיוון הלשוני. רשימת התפוצה של הפוסטים האחרונים והבלוג בכלל התרחבה, אי לכך חשבתי שהעת נכונה להסביר את שמו של הבלוג ואת מהותו. שם הבלוג, כידוע, נגזר מהביטוי המקראי "מוות וחיים ביד הלשון" המצוי בספר משלי י"ח, כ"א: "מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד לָשׁוֹן וְאֹהֲבֶיהָ יֹאכַל פִּרְיָה". הפירוש העממי המקובל לניב זה הוא שלמילים כוח רב ושיש להן היכולת לשנות דברים אפילו בסדר גודל של חיים ומוות. אבל לדעתי דווקא החלק השני של הניב, החלק שנשמט, הוא המעניין יותר: "וְאֹהֲבֶיהָ יֹאכַל פִּרְיָה" - לחלק זה של הפסוק פירושים רבים ואינם אחידים. לפי אחד מפירושים אלו, זה שאהבתי, מי שאוהב את השפה ומבין את דקויותיה יזכה ליהנות מפירותיה. אך מהם פירותיה של השפה? בעיניי, ראייה נכונה יותר של המציאות. עד לכאן לשמו של הבלוג. ומה מהותו? אז מעבר לדיון בסוגיות לשוניות שונות ומשונות אני מנסה להדגים פעם אחר פעם (למי שלא שם לב :)) איך מילים חורגות פעמים רבות מהמשמעות המוקצית להן ויוצרות עיוותים באופן שבו אנו בוחנים את המציאות. כך שגם הפעם נעשה זאת דרך התהליך של הקצאת משמעות למילה.
שוב נחזור לפרדיננד דה-סוסיר, שלאלו שהספיקו לשכוח נחשב לאבי הבלשנות המודרנית. דה-סוסיר טען שהיחס בין המילה (מסמן) לייצוגה המופשט (מסומן) הוא שרירותי. מה זה אומר? שאין קשר בין הצלילים המרכיבים את המילה ובין הייצוג שלה. המילה 'מיטה', לצורך העניין, היא ייצוג של פריט (רפרנט) שצורתו מסגרת עם ארבע רגליים ושעליה מניחים מזרן, אבל המילה באותה מידה יכולה הייתה להיות 'שמיט' והדבר היה מקובל על כולם. המקרים החריגים להנחת השרירותיות הן מילים אונומטופאיות. במילים אלו בלבד הקשר אינו שרירותי. קרי יש קשר בין הצלילים המרכיבים את המסמן למסומן. קחו למשל את המילה 'פקק', אם תגלגלו את המילה בלשונכם תראו שהמילה נשמעת כמו תהליך החליצה של פקק מבקבוק (יין). דוגמה נוספת, למשל, היא המילה 'זבוב' הנשמעת כמו הצליל שהזבוב עושה כשהוא חג סביבנו - וכמובן שיש דוגמאות רבות ונוספות.
קל לראות איך הנחתו הבסיסית של דה-סוסיר מדויקת ונכונה מהבחינה הלשונית. אבל מהיבטים אחרים, לאו לשוניים, לפעמים נדמה שהרצון לחבר או להפריד בין מסמנים ומסומנים יוצר ויכוחים נוקבים. רצון נועז שכזה נקרא פעמים רבות הגדרה עצמית, והוא לא פשוט - לא כשהעצמי הוא אני לבדי וגם לא כשהעצמי הוא ישות מורכבת יותר.
אחת מהשאלות שהיינו עוסקים בה פעמים רבות בתנועת הנוער שבה הייתי חברה הייתה: "איך היית מגדיר את עצמך, כיהודי או כישראלי?" או לחלופין "מה אתה יותר: יהודי או ישראלי?" כמי שגדלה בבית מסורתי הייתי אולי היחידה שענתה יהודייה, וגם זה לא היה נכון בהכרח ואולי נבע בעיקר מתחושת אשמה (?!) שאפפה אותי.
אז ברור שלאף אחד לא אכפת אם שירלי היא יהודייה יותר או ישראלית יותר חוץ מלגיא המדריך, אבל ההגדרה הזאת של מדינת ישראל כמדינת כל אזרחיה - או שמא מדינת כל יהודיה - מהותית יותר. חשיבותה של ההגדרה אינה נעוצה מן הסתם רק בהסדרת העניינים, אלא במהות של הדבר עצמו. נכון שמדינת ישראל יכולה לחיות בלי ההגדרה עוד שנים רבות, אבל הקריאה להגדרתה ככזו או כאחרת היא מעניינת ומדגימה את כוחה של המילה מההיבט של הקשרים של מסמן-מסומן לאחר שהוקצתה כבר משמעות.
ראשית נבחן את גלגולה של המילה "ישראלי" במרוצת השנים. לחקר התפתחותן של מילים קוראים, דרך אגב, אטימולוגיה, ויש המתבלבלים וחושבים שהיא עיסוקם היחיד של אנשי הלשון - נדון בכך בפוסט הבא "הכה את המומחה".
את השם "ישראל" העניק אלוהים לראשונה ליעקב אבינו (בראשית ל"ה, י') ומאז צאצאיו של יעקב קרויים "ישראלים". אז איך הפכנו ל"יהודים"? כידוע, בראשית דרכו עם ישראל היה מורכב משנים עשר שבטים. שנים עשר השבטים הללו נקראו "ממלכת ישראל". האיחוד המופלא לא נמשך זמן רב ומממלכה זו נוצרו שתי ממלכות: "ממלכת ישראל" ו"ממלכת יהודה". מקובל להאמין שהיהודים של היום הם צאצאיהם של אנשי ממלכת יהודה שהכילה שני שבטים בלבד (וגם כמה משבט לוי), ושעשרת השבטים האחרים התפזרו בגלויות או נטמעו בממלכת יהודה לאחר שכבשו אותם האשורים, ובכל מקרה עקבותיהם אינם ידועים בבירור.
אז ישראלים בשל ממלכת ישראל ויהודים בשל ממלכת יהודה, אך אלו וגם אלו עובדים את אותו האל. קרי ההבדל בין הממלכות אינו דתי אלא לאומי. טענה זאת הייתה נכונה דאז - ומה היום? בימינו אנו חלה תופעה של שינוי משמעות. שינוי המשמעות אמנם אינו מובהק במקרה הנוכחי, אבל אני מאמינה שאפשר להחילו ושהוא מאפשר להסביר אי-נוחות קבועה בשימוש של המושגים. ולמה אני מתכוונת? ובכן, למילים מקראיות מסוימות לא הייתה רציפות של מסורת, בין היתר בשל ההפסקה בשימוש בעברית כלשון דיבור. הדבר הוביל לכך שמשמעותן המקורית של חלק מהמילים השתנתה, ונלמדה מאוחר יותר דרך המחקר המודרני. מדוע הדבר חשוב? למעיינים בתנ"ך הדבר חשוב כי הצורה שבה הם מבינים את המילה לא תמיד הייתה מובנת כך בעת שבה נכתבה ועליהם להיזהר מפרשנות אנאכרוניסטית ושגויה. למשל: השורש ש-ז-פ משמעותו המקורית נוגעת לפעולת הראייה, אבל הקשרו הספציפי בשיר השירים הביא לכך שהיום המשמעות היא השחרה ושיזוף (שיר השירים, א', ו': "אַל תִּרְאוּנִי שֶאֲנִי שְחַרְחֹרֶת שֶשְזָפַתְנִי הַשָּמֶש [...]"). במקרה שלנו חשיבותה של תופעת שינויי המשמעות נוגעת לכך שאף שהשמות 'ישראלי' ו'יהודי' היו שמות שייצגו לאומיות, היום השם 'ישראל' הפך להיות שם המייצג לאום והשם 'יהודי' הפך להיות שם המייצג דת ואמונה.
אז מאיפה נובע הקושי בהגדרה העצמית? אני אעז לטעון טענה היסטורית, אף שאין לי אסמכתה לכך: ככל הידוע לי (עדיין שומרת על עצמי מביקורת) לא קיים בהיסטוריה הכללית מקרה שבו קבוצה דתית הפכה להיות עם. הצרפתים הם צרפתים כי הם חיים בצרפת והגרמנים הם גרמנים כי הם חיים בגרמניה. מהכיוון השני הנוצרים מפוזרים בכל רחבי תבל ואותו הדבר נכון גם ביחס למוסלמים - שכן אין דבר כזה מוסלמייה... (אולי הודים והינדואיזם?). בכל מקרה, מקובל מאוד היום לקיים את הצירוף 'העם היהודי' אף שיהדות היום אינה לאום אלא רק במושגים של פעם.
אני חוזרת לפוסט הראשון שבו עסקנו קצת בצירופים כבולים. שם טענתי שצירופים כבולים מכתיבים מציאות מעצם קיומם. בוא נתרענן בדוגמה "מחנה השלום" המיוחסת למחנה השמאל: הטענה הייתה שיש בידי צירוף זה להתריס כנגד מחנה הימין כאילו הוא מחנה שאינו מקדם שלום ואינו מעוניין בשלום. מכאן, ייתכן שגם הצירוף "העם היהודי" מכתיב מציאות. זאת אומרת, לא בהכרח קיים עם יהודי אלא רק דת יהודית - וזה לא אותו הדבר... אני לא אעמיק בזה כי הערעור על המוסכמה שבהגדרה הבלתי-מעורערת של היחס בין דת-לאום במקרה של היהודים יש בה סכנה מסוימת ולא קטנה למען האמת. הייתי אומרת סכנה של חיים ומוות.
בכל מקרה לשאלת ההגדרה העצמית וההגדרה הלאומית של מדינת ישראל כמדינת כל אזרחיה או כמדינת כל יהודיה יש מעין פתרון לשוני-אטימולוגי והוא שלהיות ישראלי ולהיות יהודי זה סוג של היינו-הך. שהרי בהיבט ההיסטורי לפחות מדובר באותה הקבוצה שממנה צמחו העם היהודי והדת היהודית.
יצא לי פוסט גם קיצוני ימני וגם קיצוני שמאלני באותה העת. אז כדי להזיק נחריף את הדיון בשאלה, אם כל זה נכון, מה על ערביי ישראל? נכון שאי אפשר להתווכח על היעדר יהדותם, אבל על ישראליותם? ובכן אי אפשר להתווכח גם על ישראליותם (סתם, אפשר, אבל לא בא לי). אז מה איתם? אם להיות יהודי וישראלי זה היינו-הך הדרנו רגליהם מבלי משים... ובכן, הם חלק מהמשפחה כי הם הסתפחו אליה. **קריצה אטימולוגית אחרונה: משמעותם היסודית של השורשים ש-פ-ח (מלשון משפחה) וס-פ-ח (מלשון סיפוח) אחת היא והיא 'לצרף' ו'לחבר'.
שירלי אור היא בלשנית וסטודנטית באוניברסיטת תל אביב העובדת על הדוקטורט שלה בימים אלו בנושא פרגמטיקה ושיח.
