כתבה: שירלי אור
עורכת לשון: יעל מדר
אולי תופתעו לגלות, ואולי לא, כי קיימת במחקר שאלה שכזאת: "האם העברית היא עברית?" על פניו שאלה מוזרה, אבל כזאת שמאחוריה דיון שלם ופורה. למעשה, מדובר באחד מהדיונים הוותיקים במחלקה ללשון העברית.
נתחיל מלהבין את השאלה:
טענה א': שפה באשר היא מורכבת ממערכות לשוניות שונות. ככה אנחנו, בני האדם, אוהבים את הדברים מסודרים בקבוצות או מערכות, כפי שנהוג להתייחס לכך בבלשנות. יש את מערכת הפועל, מערכת שמות העצם, וכך הלאה. בכל מערכת שכזאת מתקיימת חוקיות. דוגמה לחוקיות: שמות עצם בעברית יקבלו סיומת -ָה אם השם הוא בנקבה, סיומת -וֹת אם השם הוא ברבות, וסיומת -ִים אם השם הוא ברבים (ילד, ילדָה, ילדוֹת וילדִים).
טענה ב': השפה העברית היא השפה שבה השתמשו היהודים שחיו בארץ ישראל החל מהמאה השנייה לפנה"ס, והידועים גם כאבותינו.
טענה ג': מהמאה השנייה לפנה"ס ועד ימינו-אנו עברה העברית גלגולים רבים, ובפרט ארבע תקופות לשון מובהקות, שתכף נפרט על אודותיהן. ארבע תקופות הלשון האלו נקראות לשון המקרא, לשון חכמים (חז"ל), לשון ימי הביניים, לשון תקופת ההשכלה (ועד היום). בכל תקופת לשון התווספו לעברית מאפיינים מסוימים ונשמטו מאפיינים אחרים. למשל: בלשון המקרא מילת הזיקה הייתה "אשר" ובלשון חז"ל מילת הזיקה הפכה להיות "ש".
מסקנה - שהיא גם הבהרת השאלה לעיל: אם השפה שהייתה נהוגה במאה השנייה לפנה"ס היא השפה הנהוגה בפי הדוברים היום, גם אם בשינויים קלים במערכות השונות, אזי ניתן לקרוא לשפה זאת: "עברית".
הערת אגב: המסקנה לעיל מיוצגת במבנה של טענה לוגית. פוסט זה זכה לצפיות המעטות ביותר. יש פה ניסיון נוסף להפריח חיים בשממת הפוסט ההוא...
אז איפה נח הוויכוח? על צמד המילים "שינויים קלים" המצוי במסקנה. מן הסתם, אסכולה אחת תטען שהשינויים הם קלים והעברית שאנו מכירים מלשון המקרא והתנ"ך היא העברית שאנו דוברים אותה כיום. אסכולה אחרת תטען שאין ללשון המקרא וללשון ימינו קשר הדוק כפי שהיינו רוצים להאמין.
גלעד צוקרמן, מחבר הספר "ישראלית שפה יפה", עומד בראש האסכולה הגורסת שהעברית של היום נושאת רק את שמה של השפה שהייתה נהוגה דאז. לדידו, השינויים במערכות השונות הם כה מרחיקי לכת שלא ניתן לראות בשתי הלשונות, אז והיום, שפה אחת. ולפי שאין דרך לראות בהן שפה אחת הוא קורא לשפה שאנו דוברים אותה כיום "ישראלית", כדי להבחין אותה מן "העברית" שהייתה נהוגה אז. לדידו, הישראלית לא התפתחה מהעברית במרוצת שנות קיומה, אלא היא מעין יצור כלאיים של יידיש, בעיקר, ועוד שלל לשונות אירופיות הדבורות במילים עבריות.
בחנו את עצמכם: כמה מהמשפטים שלכם הם הלכה למעשה תרגום של ביטוי? הנה לנו שתי דוגמאות להמחשת הטענה:
את המקרים האלו, ורבים אחרים, ניתן לפרש על דרך צוקרמן, קרי שהישראלית בהשפעת הלשונות הללו הלבישה על התוכן הלועזי צורה עברית. אל מול הפירוש הצוקרמני ניתן לטעון כי לא כל שינוי נובע מהשפעה חיצונית, ויש שינויים הנובעים מתהליכים פנימיים. נחזור לדוגמה של המילה "נורא". ייתכן באמת כי השינוי הוא בהשפעת לשונות זרות, אך השינוי גם עשוי להיות מיוחס לתופעה לשונית מקיפה יותר הקרויה "העצמה רגשית", קרי מילים שיש להן תוכן בסיסי רגשי מועצמות בהדרגה. זאת משום שהן מאבדות מ"זעזוען" במרוצת הזמן.
לסיכום: לדעת צוקרמן ואלו האוחזים בגישתו, לשפה העברית ראוי יותר לקרוא ישראלית, משום שהיא אינה קשורה ללשון שדוברה פה בימי קדם. טענה זאת וגם ספרו "ישראלית שפה יפה" עוררו רעש רב. רוביק רוזנטל מנה את ספרו כ"אחת מעשר השערוריות הלשוניות של העשור" (קישור לכתבה), וגלעד צוקרמן הפך להיות הילד השובב של הבלשנות העברית.
אבל היותו שערורייתי לא הופך אותו לטועה, בהכרח. בבחינה מדוקדקת של המערכות הלשוניות השונות אנו אכן מגלים שהמערכת היחידה שנותרה בעינה היא מערכת הפועל (שזירת שורש בבניין). מה קרה לשאר המערכות? מערכת השם (שמות עצם, שמות תואר וכיו"ב) התרחבה לאין ערוך. אבל דבר זה נהוג בכל הלשונות, שהרי העולם מתפתח ונדרש לשיים (= naming) אותו. במילות התפקוד (מילות יחס, מיני מורפמות) כמעט ולא נוגעים אף פעם. ומערכת הזמנים, שעוד רגע נרחיב על אודותיה, השתבשה והשתנתה ואינה מה שהייתה.
מה היא מערכת הזמנים?
הזמן באופן כללי הוא מושג לא ברור ולא רק בהקשר של שפה. חשבו על זה, המושגים: עבר, הווה ועתיד אינם אלא בחירה אחת מתוך רבות אחרות לתיאור רצף הזמן - אם קיים דבר כזה בכלל. אמנם הם נראים לנו אינטואיטיביים, אבל רק כי אנחנו רגילים לכך. ואיך אני יודעת את זה? כי בשפות שונות קיימות מערכות זמנים שונות. זאת אומרת, לא כולם משתמשים בעבר, הווה ועתיד לתיאור הזמן.
כשאני רוצה לתת דוגמה מוזרה מאוד אני פונה אל התרבות היפנית, אבל הפעם לא מצאתי הרבה למעט העובדה שבשפה זאת אין צורות עתיד. ביטוי של פעולה עתידית יבוצע דרך ההקשר או מילות זמן (מחר, למשל). אפשר למצוא התייחסויות שונות לזמן גם אצל שבט אמזונה מסוים בברזיל (קישור לכתבה של BBC) וגם אצל שבט ההופי באמריקה (קישור לוויקיפדיה). וגם בעברית בעבר וכיום יש "שטיקים".
רגע של וידוי לפני ההסבר על מערכת הזמנים: מערכת הזמנים הייתה ועודנה הנושא הכי מסובך שלמדתי. ותסלח לי מורתי פרופסור אורה שורצולד שבאמת עשתה הכול כדי להבהיר לנו את הנושא.
מערכת הזמנים, מאז ועד היום:
לאן נעלם הציווי? ובכן, הציווי הוקדש למגזר שלם הקרוי ילדים. אני נוטה להאמין שרוב הפניות שלנו אל ילדים הן בלשון ציווי, אם בתצורתן התקנית או בצורות עתיד. זה כלפי זה אנו כמעט ולא משתמשים בלשון ציווי. מדוע? שתי סיבות: הסיבה הראשונה והמקובלת יותר היא שצורות הציווי אינן מנומסות בשיח. אבל הסיבה השנייה, והיא דעתי הפרטית, נובעת מכך שצורות ציווי הן חזקות מדי לשיח. תגידו - אנחנו מקללים, מעליבים, פוגעים ומשמיצים - אז ציווי הפך להיות קשוח מדי לטעמנו? ייתכן שאני טועה, אבל זאת לא תהיה המילה הראשונה שנעלמה מהשיח לאור "צְרִימוּתָה". אם נחזור ליפנית, המילה "לא", למשל, לא קיימת בשפה היפנית בשל היותה, או היות המשתמש בה, גס ולא מתורבת. לצורך הדיוק, המילה עצמה קיימת, אבל לא תמצאו אותה בשיח, אלא רק בספרי הלימוד (קישור לכתבה).
אז עד כמה חזקות צורות הציווי? קחו כדוגמה את הניסוי של מילגרם. אמנם הניסוי עצמו לא מתמקד בסוגיה לשונית, אלא בסוגיה פסיכולוגית אבל אחד האמצעים בניסוי היה שימוש בלשון ציווי. אני לא יודעת לכמה מכם יצא להכיר את הניסוי של מילגרם. אבל כל מי שלא מכיר - חובה עליו להכירו. אני חושבת שנדרש אפילו שיהיה חלק מתכנית הלימודים - אבל נראה לי שלשי פירון יש אג'נדה עמוסה מכדי להציע לו את זה.
אז הניסוי בגדול - ממש בגדול - הוא ניסיון של החוקר סטנלי מילגרם מאוניברסיטת ייל להבין צייתנות. צייתנות הדומה לזאת שחלה במלחמת העולם השנייה אצל הנאצים. השאלה שהנחתה את המחקר הייתה "איך יכול להיות שהנאצים פשוט צייתו לפקודות המזעזעות שניתנו להם?" לאחר מלחמת העולם השנייה היה משבר גדול גם בקרב האוכלוסייה הגרמנית - הם, כאילו ולפתע, ואולי לא בכאילו, הבינו את שהתרחש. אז איך זה קרה? זה מה שמילגרם ניסה להבין בעצמו.
בניסויו היו שלושה בעלי תפקיד. הנבדק - שעליו הורו לתת זרמי חשמל לגורם שלישי, כל פעם שהלה טועה במשימת זיכרון פשוטה ובנאלית. החוקר ששהה באותו החדר עם הנבדק. החוקר, מדי פעם בפעם או כשזיהה היסוס אצל הנבדק, ציווה עליו להמשיך ולתת את השוקים החשמליים לגורם השלישי ששהה מחוץ לחדר. הגורם השלישי - שהיה למעשה שחקן מטעם הניסוי. במהלך הניסוי הנבדק הגביר, כמתבקש ממנו, את עוצמתם של השוקים החשמליים. בדיווחי התוצאות של הניסוי נראה כי יותר משני שלישים מהנבדקים נתנו לגורם השלישי זרמים חשמליים ברמות הכאב הגבוהות ביותר, וכל הנבדקים הגיעו לרמות חשמול גבוהות למדי. מעבר ללקח הצר שבו השתמשתי בדוגמה זאת, להוכחת טענתי באשר לעוצמת כוח הציווי, לניסוי יש עוד השלכות רבות, מן הסתם.
נתנער ונחזור: "מה אם כך הופך את העברית לעברית ולא לישראלית?" טענתם העיקרית של האוחזים בדעה שהעברית היא עברית היא שדרכי היצירה בשפה הן עדיין שֵמיות במהותן ונשענות על תבניות בשפה העברית. הוכחה לכך היא לשון ילדים. אחת הסיבות לכך שלשון ילדים מהווה הוכחה טובה במחקר לשוני נובעת מטבעה הפנימי. זאת אומרת, מחקר של לשון ילדים מאפשר לְחוקרים לבחון תהליכים טבעיים בלשון ותפיסות אינטואיטיביות של השפה - הבאים לידי ביטוי בלשונם הרגילה. חשבו על כך: כשילדים רוכשים שפה הם לא מכירים, מן הסתם, את כל אוצר המילים, ולפעמים הם נדרשים לאלתר כדי להביע משמעות. האלתורים הללו, בהקשר של השיח שלנו, העידו כי הדרך המועדפת על ילדים ליצירה חדשנית בשפה היא דרך יציקת שורשים בתבניות. שמעתם פעם ילד האומר "בָּנָה" במקום "בַּת" או "לְסַנֵּר בובה".
(שורצולד, א. פרקים במורפולוגיה העברית - יחידה 4. האוניברסיטה הפתוחה. עמ' 37-41)
אז אני לא יודעת מאיזו אסכולה השתכנעתם יותר. זאת של צוקרמן או זאת של כל השאר. קשה להכריע בצורה חד משמעית שהשפה שאנו דוברים אותה אינה עברית ובה בעת תחושה חזקה אומרת לנו שזה כך. אולי כי שפה היא גם תרבות? אבל גם זה לא משכנע מדי, כי יש שיאמרו שאנו יותר חיקוי של התרבות המערבית האשכנזית שצוקרמן טוען ששפתנו ינקה ממנה, מאשר תרבות בפני עצמה.
ואם בתרבות עסקינן, אם שפה היא ראי לתרבות - כפי שאני נוטה להאמין - אז איך התרבות האנושית בכלל מתפתחת? באופן לינארי בדומה לשפות - או שמא אנו נידונים למעגליות אין-סופית כפי שהוצע במרומז בניסויו של מילגרם? אני חושבת שזה לא זה ולא זה, וגם שניהם - זאת אומרת - אמצע. אומרים, למשל, שהורות היא תבנית החוזרת על עצמה במשך הדורות (מעגליות), ושעל כל אחד ואחת מאיתנו נגזר לנהוג באופן שבו נהגו הוריו איתו. מאידך, פעם קראתי שאחת הדרכים לשבור את התבנית הזאת היא דרך מודעות גבוהה להורות שהלה עבר. קרי, שהדרך לשינוי אמיתי תחול רק אם התהליך עצמו הובן כהלכה (לינאריות חיובית [יש מושג כזה?!]). ופעם אחרונה חזרה ללשון העברית.
קשה לנתק את הדיון הלשוני וגם הכללי מהסיפור המיוחד של העברית, כי העברית או הישראלית - אם כבר החלטתם - היא מקרה מיוחד בהיסטוריה האנושית של השפות. והסיבה לכך נובעת מכך שזאת השפה היחידה שהצליחו להחיות יש מאַיִן לאחר 2000 שנה שבהן היא לא דוברה. מה שהופך התפתחות לינארית קלאסית חסרת קיטועים לְלא אפשרית לא משנה באיזו אסכולה מצדדים.
שירלי אור היא בלשנית וסטודנטית באוניברסיטת תל אביב העובדת על הדוקטורט שלה בימים אלו בנושא פרגמטיקה ושיח.
עורכת לשון: יעל מדר
אולי תופתעו לגלות, ואולי לא, כי קיימת במחקר שאלה שכזאת: "האם העברית היא עברית?" על פניו שאלה מוזרה, אבל כזאת שמאחוריה דיון שלם ופורה. למעשה, מדובר באחד מהדיונים הוותיקים במחלקה ללשון העברית.
נתחיל מלהבין את השאלה:
טענה א': שפה באשר היא מורכבת ממערכות לשוניות שונות. ככה אנחנו, בני האדם, אוהבים את הדברים מסודרים בקבוצות או מערכות, כפי שנהוג להתייחס לכך בבלשנות. יש את מערכת הפועל, מערכת שמות העצם, וכך הלאה. בכל מערכת שכזאת מתקיימת חוקיות. דוגמה לחוקיות: שמות עצם בעברית יקבלו סיומת -ָה אם השם הוא בנקבה, סיומת -וֹת אם השם הוא ברבות, וסיומת -ִים אם השם הוא ברבים (ילד, ילדָה, ילדוֹת וילדִים).
טענה ב': השפה העברית היא השפה שבה השתמשו היהודים שחיו בארץ ישראל החל מהמאה השנייה לפנה"ס, והידועים גם כאבותינו.
טענה ג': מהמאה השנייה לפנה"ס ועד ימינו-אנו עברה העברית גלגולים רבים, ובפרט ארבע תקופות לשון מובהקות, שתכף נפרט על אודותיהן. ארבע תקופות הלשון האלו נקראות לשון המקרא, לשון חכמים (חז"ל), לשון ימי הביניים, לשון תקופת ההשכלה (ועד היום). בכל תקופת לשון התווספו לעברית מאפיינים מסוימים ונשמטו מאפיינים אחרים. למשל: בלשון המקרא מילת הזיקה הייתה "אשר" ובלשון חז"ל מילת הזיקה הפכה להיות "ש".
מסקנה - שהיא גם הבהרת השאלה לעיל: אם השפה שהייתה נהוגה במאה השנייה לפנה"ס היא השפה הנהוגה בפי הדוברים היום, גם אם בשינויים קלים במערכות השונות, אזי ניתן לקרוא לשפה זאת: "עברית".
הערת אגב: המסקנה לעיל מיוצגת במבנה של טענה לוגית. פוסט זה זכה לצפיות המעטות ביותר. יש פה ניסיון נוסף להפריח חיים בשממת הפוסט ההוא...
אז איפה נח הוויכוח? על צמד המילים "שינויים קלים" המצוי במסקנה. מן הסתם, אסכולה אחת תטען שהשינויים הם קלים והעברית שאנו מכירים מלשון המקרא והתנ"ך היא העברית שאנו דוברים אותה כיום. אסכולה אחרת תטען שאין ללשון המקרא וללשון ימינו קשר הדוק כפי שהיינו רוצים להאמין.
גלעד צוקרמן, מחבר הספר "ישראלית שפה יפה", עומד בראש האסכולה הגורסת שהעברית של היום נושאת רק את שמה של השפה שהייתה נהוגה דאז. לדידו, השינויים במערכות השונות הם כה מרחיקי לכת שלא ניתן לראות בשתי הלשונות, אז והיום, שפה אחת. ולפי שאין דרך לראות בהן שפה אחת הוא קורא לשפה שאנו דוברים אותה כיום "ישראלית", כדי להבחין אותה מן "העברית" שהייתה נהוגה אז. לדידו, הישראלית לא התפתחה מהעברית במרוצת שנות קיומה, אלא היא מעין יצור כלאיים של יידיש, בעיקר, ועוד שלל לשונות אירופיות הדבורות במילים עבריות.
בחנו את עצמכם: כמה מהמשפטים שלכם הם הלכה למעשה תרגום של ביטוי? הנה לנו שתי דוגמאות להמחשת הטענה:
 |
| מן האתר "תןגאג" |
- דוגמה תחבירית: "לקחת מקלחת" אנחנו לא באמת לוקחים מקלחת, אלא מתקלחים. אבל למרות הפועל היפה, הקצר והאלגנטי בעברית בחרנו בחלופה אנגלית. בכלל אנחנו לוקחים תמונות, חוטפים סנדוויצ'ים וכיו"ב.
- וגם דוגמה לקסיקלית: המילה "נורא" משמעותה "מעורר יראה". בהוראתה המקורית בלשון המקרא המילה "נורא" העידה על יראה שלילית וחיובית, אך בעיקר חיובית וכציון שם תואר לאלוהים. המשמעות השלילית שנתגברה בעת החדשה חלה לאור התווספות המשמעות של "רע מאוד" בדומה ללשונות אחרות (אנגלית, גרמנית, רוסית) - הדיון בהרחבה באתר האקדמיה ללשון.
לסיכום: לדעת צוקרמן ואלו האוחזים בגישתו, לשפה העברית ראוי יותר לקרוא ישראלית, משום שהיא אינה קשורה ללשון שדוברה פה בימי קדם. טענה זאת וגם ספרו "ישראלית שפה יפה" עוררו רעש רב. רוביק רוזנטל מנה את ספרו כ"אחת מעשר השערוריות הלשוניות של העשור" (קישור לכתבה), וגלעד צוקרמן הפך להיות הילד השובב של הבלשנות העברית.
אבל היותו שערורייתי לא הופך אותו לטועה, בהכרח. בבחינה מדוקדקת של המערכות הלשוניות השונות אנו אכן מגלים שהמערכת היחידה שנותרה בעינה היא מערכת הפועל (שזירת שורש בבניין). מה קרה לשאר המערכות? מערכת השם (שמות עצם, שמות תואר וכיו"ב) התרחבה לאין ערוך. אבל דבר זה נהוג בכל הלשונות, שהרי העולם מתפתח ונדרש לשיים (= naming) אותו. במילות התפקוד (מילות יחס, מיני מורפמות) כמעט ולא נוגעים אף פעם. ומערכת הזמנים, שעוד רגע נרחיב על אודותיה, השתבשה והשתנתה ואינה מה שהייתה.
מה היא מערכת הזמנים?
הזמן באופן כללי הוא מושג לא ברור ולא רק בהקשר של שפה. חשבו על זה, המושגים: עבר, הווה ועתיד אינם אלא בחירה אחת מתוך רבות אחרות לתיאור רצף הזמן - אם קיים דבר כזה בכלל. אמנם הם נראים לנו אינטואיטיביים, אבל רק כי אנחנו רגילים לכך. ואיך אני יודעת את זה? כי בשפות שונות קיימות מערכות זמנים שונות. זאת אומרת, לא כולם משתמשים בעבר, הווה ועתיד לתיאור הזמן.
כשאני רוצה לתת דוגמה מוזרה מאוד אני פונה אל התרבות היפנית, אבל הפעם לא מצאתי הרבה למעט העובדה שבשפה זאת אין צורות עתיד. ביטוי של פעולה עתידית יבוצע דרך ההקשר או מילות זמן (מחר, למשל). אפשר למצוא התייחסויות שונות לזמן גם אצל שבט אמזונה מסוים בברזיל (קישור לכתבה של BBC) וגם אצל שבט ההופי באמריקה (קישור לוויקיפדיה). וגם בעברית בעבר וכיום יש "שטיקים".
רגע של וידוי לפני ההסבר על מערכת הזמנים: מערכת הזמנים הייתה ועודנה הנושא הכי מסובך שלמדתי. ותסלח לי מורתי פרופסור אורה שורצולד שבאמת עשתה הכול כדי להבהיר לנו את הנושא.
מערכת הזמנים, מאז ועד היום:
- לשון המקרא: אחת הסברות היא שבצורות הפועל, כפי שאנו מכירים אותן, לא הייתה כלל הבחנה בין הזמנים. קרי קראתם פועל כלשהו, ורק לפי הצורה לא יכולתם לדעת איזה זמן הוא מציין, למשל: אם היום תראו את הפועל "התלבש" תוכלו לומר שמדובר בעבר ואם תראו "יתלבש" תאמרו עתיד. אז מה צורות הפועל כן ציינו? אספקט. צורות בתבנית "יִקְטוֹל" ציינו פעולה שלא נשלמה (עתיד בימינו). צורות בתבנית "קָטָל" ציינו פעולה שנשלמה (עבר בימינו). צורות "וַיִּקְטוֹל" ציינו גם כן עבר מוגמר. בנוסף לכך יש צורות עתיד מוארכות ויש מקוצרות ויש גם סיפור שלם עם ו' ההיפוך (וַיִּרְאֶה) - אבל לא נכביר. רק נסכם ונחזור על הנאמר לעיל שמערכת הזמנים בלשון המקרא לא ציינה זמן מובהק אלא מודוס. מודוס, בבלשנות, הוא מצבו של האירוע (התקיים, מתקיים, יתקיים, הלוואי שיתקיים).
- לשון חכמים: החלה התייצבות של המערכת, כפי שאנו חושבים שאנו מכירים אותה כיום, "פָּעָל" לציון עבר; "פּוֹעֵל" לציון הווה; "יִפְעַל" לציון עתיד; ו"פְּעַל" לציון ציווי והוא המודוס היחיד.
- אבל, לפי שורצולד, והדוגמאות הן שלה, הלכה למעשה מערכת הזמנים הנהוגה כיום איננה כזאת אף שנאמר לנו כך בספרי הלימוד, לדידה:
- פָּעָל: מציין עבר, אספקט מוגמר ומוחלט: "אתה פונה ברחוב אלנבי, פָּנִיתָ?"
- פּוֹעֵל: מציין הווה או עתיד או עבר סיפורי: "אני נוֹסַעַת בחודש הבא לשוודיה"; "מחר אני מַתְחִילָה ללמוד"; "אתמול הלכתי ואת מי אני פּוֹגֶשֶת..."
- יִפְעַל: משמש בעיקר להקשרים מודָליים (=ביטוי של רצון הדובר). למשל: לציון הוראות (ציווי): "לך תִּשְטוֹף את הכלים" או להבעת רצונות: "הלוואי וְתִתְחַתְנִי במהרה".
לאן נעלם הציווי? ובכן, הציווי הוקדש למגזר שלם הקרוי ילדים. אני נוטה להאמין שרוב הפניות שלנו אל ילדים הן בלשון ציווי, אם בתצורתן התקנית או בצורות עתיד. זה כלפי זה אנו כמעט ולא משתמשים בלשון ציווי. מדוע? שתי סיבות: הסיבה הראשונה והמקובלת יותר היא שצורות הציווי אינן מנומסות בשיח. אבל הסיבה השנייה, והיא דעתי הפרטית, נובעת מכך שצורות ציווי הן חזקות מדי לשיח. תגידו - אנחנו מקללים, מעליבים, פוגעים ומשמיצים - אז ציווי הפך להיות קשוח מדי לטעמנו? ייתכן שאני טועה, אבל זאת לא תהיה המילה הראשונה שנעלמה מהשיח לאור "צְרִימוּתָה". אם נחזור ליפנית, המילה "לא", למשל, לא קיימת בשפה היפנית בשל היותה, או היות המשתמש בה, גס ולא מתורבת. לצורך הדיוק, המילה עצמה קיימת, אבל לא תמצאו אותה בשיח, אלא רק בספרי הלימוד (קישור לכתבה).
אז עד כמה חזקות צורות הציווי? קחו כדוגמה את הניסוי של מילגרם. אמנם הניסוי עצמו לא מתמקד בסוגיה לשונית, אלא בסוגיה פסיכולוגית אבל אחד האמצעים בניסוי היה שימוש בלשון ציווי. אני לא יודעת לכמה מכם יצא להכיר את הניסוי של מילגרם. אבל כל מי שלא מכיר - חובה עליו להכירו. אני חושבת שנדרש אפילו שיהיה חלק מתכנית הלימודים - אבל נראה לי שלשי פירון יש אג'נדה עמוסה מכדי להציע לו את זה.
אז הניסוי בגדול - ממש בגדול - הוא ניסיון של החוקר סטנלי מילגרם מאוניברסיטת ייל להבין צייתנות. צייתנות הדומה לזאת שחלה במלחמת העולם השנייה אצל הנאצים. השאלה שהנחתה את המחקר הייתה "איך יכול להיות שהנאצים פשוט צייתו לפקודות המזעזעות שניתנו להם?" לאחר מלחמת העולם השנייה היה משבר גדול גם בקרב האוכלוסייה הגרמנית - הם, כאילו ולפתע, ואולי לא בכאילו, הבינו את שהתרחש. אז איך זה קרה? זה מה שמילגרם ניסה להבין בעצמו.
בניסויו היו שלושה בעלי תפקיד. הנבדק - שעליו הורו לתת זרמי חשמל לגורם שלישי, כל פעם שהלה טועה במשימת זיכרון פשוטה ובנאלית. החוקר ששהה באותו החדר עם הנבדק. החוקר, מדי פעם בפעם או כשזיהה היסוס אצל הנבדק, ציווה עליו להמשיך ולתת את השוקים החשמליים לגורם השלישי ששהה מחוץ לחדר. הגורם השלישי - שהיה למעשה שחקן מטעם הניסוי. במהלך הניסוי הנבדק הגביר, כמתבקש ממנו, את עוצמתם של השוקים החשמליים. בדיווחי התוצאות של הניסוי נראה כי יותר משני שלישים מהנבדקים נתנו לגורם השלישי זרמים חשמליים ברמות הכאב הגבוהות ביותר, וכל הנבדקים הגיעו לרמות חשמול גבוהות למדי. מעבר ללקח הצר שבו השתמשתי בדוגמה זאת, להוכחת טענתי באשר לעוצמת כוח הציווי, לניסוי יש עוד השלכות רבות, מן הסתם.
נתנער ונחזור: "מה אם כך הופך את העברית לעברית ולא לישראלית?" טענתם העיקרית של האוחזים בדעה שהעברית היא עברית היא שדרכי היצירה בשפה הן עדיין שֵמיות במהותן ונשענות על תבניות בשפה העברית. הוכחה לכך היא לשון ילדים. אחת הסיבות לכך שלשון ילדים מהווה הוכחה טובה במחקר לשוני נובעת מטבעה הפנימי. זאת אומרת, מחקר של לשון ילדים מאפשר לְחוקרים לבחון תהליכים טבעיים בלשון ותפיסות אינטואיטיביות של השפה - הבאים לידי ביטוי בלשונם הרגילה. חשבו על כך: כשילדים רוכשים שפה הם לא מכירים, מן הסתם, את כל אוצר המילים, ולפעמים הם נדרשים לאלתר כדי להביע משמעות. האלתורים הללו, בהקשר של השיח שלנו, העידו כי הדרך המועדפת על ילדים ליצירה חדשנית בשפה היא דרך יציקת שורשים בתבניות. שמעתם פעם ילד האומר "בָּנָה" במקום "בַּת" או "לְסַנֵּר בובה".
(שורצולד, א. פרקים במורפולוגיה העברית - יחידה 4. האוניברסיטה הפתוחה. עמ' 37-41)
אז אני לא יודעת מאיזו אסכולה השתכנעתם יותר. זאת של צוקרמן או זאת של כל השאר. קשה להכריע בצורה חד משמעית שהשפה שאנו דוברים אותה אינה עברית ובה בעת תחושה חזקה אומרת לנו שזה כך. אולי כי שפה היא גם תרבות? אבל גם זה לא משכנע מדי, כי יש שיאמרו שאנו יותר חיקוי של התרבות המערבית האשכנזית שצוקרמן טוען ששפתנו ינקה ממנה, מאשר תרבות בפני עצמה.
ואם בתרבות עסקינן, אם שפה היא ראי לתרבות - כפי שאני נוטה להאמין - אז איך התרבות האנושית בכלל מתפתחת? באופן לינארי בדומה לשפות - או שמא אנו נידונים למעגליות אין-סופית כפי שהוצע במרומז בניסויו של מילגרם? אני חושבת שזה לא זה ולא זה, וגם שניהם - זאת אומרת - אמצע. אומרים, למשל, שהורות היא תבנית החוזרת על עצמה במשך הדורות (מעגליות), ושעל כל אחד ואחת מאיתנו נגזר לנהוג באופן שבו נהגו הוריו איתו. מאידך, פעם קראתי שאחת הדרכים לשבור את התבנית הזאת היא דרך מודעות גבוהה להורות שהלה עבר. קרי, שהדרך לשינוי אמיתי תחול רק אם התהליך עצמו הובן כהלכה (לינאריות חיובית [יש מושג כזה?!]). ופעם אחרונה חזרה ללשון העברית.
קשה לנתק את הדיון הלשוני וגם הכללי מהסיפור המיוחד של העברית, כי העברית או הישראלית - אם כבר החלטתם - היא מקרה מיוחד בהיסטוריה האנושית של השפות. והסיבה לכך נובעת מכך שזאת השפה היחידה שהצליחו להחיות יש מאַיִן לאחר 2000 שנה שבהן היא לא דוברה. מה שהופך התפתחות לינארית קלאסית חסרת קיטועים לְלא אפשרית לא משנה באיזו אסכולה מצדדים.
שירלי אור היא בלשנית וסטודנטית באוניברסיטת תל אביב העובדת על הדוקטורט שלה בימים אלו בנושא פרגמטיקה ושיח.
