עקרון המאמץ המועט ביותר

עורכת לשון: יעל מדר

מה החשיבות אם בכלל לדייק ב"שם המספר", והכוונה היא מדוע בכלל להקפיד לומר "שלושה ילדים" ולא "שלוש ילדים"?

אני חושבת שרוב האנשים מאמינים שהשגיאות הלשוניות הללו מחרידות את קהילת אנשי הלשון וחובבי העברית המסורים, אבל הדבר לא נכון כלל, זה לא מזיז לרובם. ובכל זאת כשיהיו לי ילדים (בע"ה) אקפיד איתם עד מאוד על שם המספר, על תקינות לשונית ועל הבעה בהירה. למה? כי עניינים של לשון הם רק הפנים של תופעות רחבות יותר. 

ניקח כמה דוגמאות של שיבושי לשון ידועים מתוך תחומי הלשון השונים (וזאת תהיה גם הזדמנות חביבה להציגם):

1. תחום הפונולוגיה (הצלילים): תופעה מוכרת היא לומר "אני ידבר איתו מאוחר יותר". זאת אומרת, יש האומרים אני ידבר ולא אני אדבר. מקור הטעות, בתחילה לפחות, לא היה בחילוף של הוא (ידבר) לעומת אני (אדבר) עקב חוסר ידע או זלזול, רחמנא ליצלן. מהבחינה הלשונית חל פה תהליך מעניין ביותר שבו הדובר "מסרב" להגיע מן הנקודה הגבוהה ביותר בחלל הפה (היו"ד בשילוב עם תנועת ה-i [אנִי]) - אל האל"ף, שאותה מפיקים מהמקום הנמוך ביותר ביותר בגרון (אדבר). וכך במקום לנוע מהמקום הגבוה ביותר (יו"ד עם תנועת i) אל המקום הנמוך ביותר (האל"ף הגרונית) הוא מקצר את המרחק על ידי השמטת האל"ף שממילא איש לא הוגה אותה ברגיל, ומה שאנו שומעים הוא אני ידבר. (ניסוי פונולוגי: אמרו i למשך זמן מה ומיד לאחר מכן a - חשתם בירידה? האל"ף אפילו נמוכה יותר!)
2. תחום המורפולוגיה (הצורות, המילים וחלקי המילים): אמנם כולנו עדים לשגיאות בשם המספר, אך אני מאמינה שמעטים יודעים מדוע מערכת כה נפוצה מכילה טעויות כה רבות. כשבוחנים את מערכת שם המספר רואים כי היא פועלת בניגוד מוחלט לשאר המערכות בלשון העברית. הבדל ראשון: בכל שאר המערכות בשפה העברית צורת הנקבה היא שלוקחת את הה"א הסופית (למשל: ילדה לעומת ילד), ואילו בשם המספר צורת הזכר היא זאת שלוקחת את הה"א (למשל: שלושה בנים). הבדל שני: בכל שאר המערכות בשפה העברית שמות המתארים את שם העצם באים לאחריו (למשל: ילד יפה, מכונית טובה, אנשים נחמדים), אך שם המספר בא לפני... זה בטח יישמע לכם מוכר: "רק רגע ילד אחד, אה... אז שלושה ילדים".
3. דוגמה אחרונה וקצרה מתחום התחביר (המשפט): "אני אביא לך ת'ספר מחר". במקום לומר את ה.. אנו אומרים תַ'. למה? כי גם ככה וגם ככה יבינו אותנו.

כביכול שלושת ההסברים שונים. הראשון עוסק בנוחות, השני בהרגל, והשלישי בשמירה על המשמעות. אבל, הלכה למעשה כל אלו הם ביטוי של עיקרון אחד ויחיד והוא עיקר דבריי הפעם.

בשנים האחרונות רווחת התופעה של מחקר אינטרדיסציפלינרי (מחקר המשלב כמה תחומים), ומחקר הבלשנות נהנה גם הוא מפירותיה של תופעה זו. השילוב של הבלשנות עם תחום הקוגניציה הוליד הסברים חדשים לתופעות ישנות. אחד מהסברים אלו נובע מעקרון המאמץ המועט ביותר המוכר כבר שנים רבות מתחום הביולוגיה ומתחום האבולוציה בפרט. בבסיס העיקרון שוכנת הטענה שהאדם חותר להפחית את האנרגיה בכל פעולה מבלי לאבד את היעילות שבה ואפילו תוך הגברתהּ.

בכל אחד מהמקרים שראינו לעיל הופחת המאמץ מבלי לאבד את המשמעות, ותוך הגברת היעילות. כך שעל פניו נראה שאותן שגיאות לשוניות אינן תוצר של חינוך קלוקל (לפחות בתחילה), אלא ניסיון להסדיר מערכות, לייעלן ולהפחית את המאמץ בעת הפקתן מבלי לגרום נזק (מבלי לאבד משמעות). ממש נפלא - בואו נאמר כולנו שלוש ילדים ולא שלושה!

התשובה כמובן היא ממש לא! העובדה שאנו מקיימים טעויות מתוך ייעול המערכת והסדרתה לא אומרת שזאת הדרך הנכונה. כשאני אומרת נכונה, אני נכנסת לתחום האפור של אנשי לשון ובלשנים המסרבים בתוקף לומר "מה נכון". ובכל זאת, שכן זה הזמן לענייני דיומא.

עקרון המאמץ המועט ביותר גם אם משפיע על החלטותינו, בהן לשוניות, הוא עיקרון ביולוגי שלדעתי אינו מתאים בהכרח לאורח החיים המודרני שאימצנו לעצמנו. ועם זאת אנו פועלים על פיו פעם אחר פעם מבלי להשגיח במחיר שנגבה מאיתנו. עיקרון זה בא לידי ביטוי פעמים רבות בשלל ויתורים עצמיים. אני כמובן לא מציעה שעלינו לבחור בדרך הקשה תמיד, אני רק טוענת שכחברה ולאו כיצור ביולוגי אנו משלמים מחיר בשעה שאנו בוחרים "לחסוך באנרגיה". והמעט שאנו צריכים לעשות הוא לדעת מה הוא אותו מחיר.

דוגמה שהציג בפניי בעלי היקר. לכל מי שברשותו פלאפון חכם יודע שיש אפליקציות בחינם ויש אפליקציות בתשלום - כמה מכם משלמים על האפליקציות שלהם? כמה מכם בוחרים מראש באלו הניתנות ללא תשלום? אמר לי בעלי (ולו אמר מישהו אחר) שכשדברים ניתנים בחינם המשמעות היא שאתה המוצר. המחיר שאנו משלמים כאן הוא ידוע והוא הפרטיות שלנו, ובכל זאת אנו מוותרים עליה לאחר שנלחמנו שנים רבות להשיגה. עוד דוגמה רלוונטית לחופשת הקיץ שחלפה עברה עלינו היא הנופשונים בטורקיה. כאילו שכחנו מה שכנינו חושבים עלינו ועשו לנו, בהינתן מבצע חם אנו אורזים את  מיטלטלינו ונוסעים לנופש זול יותר. הם כבר יודעים שאם הם יעטפו את זה בצורה משתלמת, אנחנו נבחר להתעלם מהשאר. מחאת הקוטג' למשל, האם הפסקנו אז והיום לקנות את המוצר? או שמא הורים וחובבי הגבינה המוזרה הזאת בחרו להמשיך ולקנות, כי זה פשוט נוח יותר. הם קצת התאימו את המחיר וזהו. הביקורת שמופנית היום לשר האוצר ביחס לחיזוק מעמד הביניים - מפליאה, שהרי מה אנו עושים כדי לחזק את מעמד הביניים מנגד? אחד הדברים "הפשוטים" ביותר אבל ה"לא חסכוניים" בעליל הוא למשל לא לקנות בקניונים וברשתות, ודווקא לקנות אצל אותם חנוונים המפוזרים על פני הרחוב שפעם היה ראשי בכל עיר. ביקור ברחוב שלא רק כדי לנגב חומוס. כך יכולנו לחזק אותנו ולהחליש אותם. המוצר הרי זהה, הם רק עטפו אותו יפה יותר (אנקדוטה שולית: בבקבוקי בושם החלק היקר ביותר לייצור הוא הבקבוק והקופסה). וזה מביא אותי לדבר האחרון, לאחרונה קמה צעקה על פתיחת חנויות AM:PM בשבת. מי שצעק "כפייה דתית" פספס את המהות. אין לזה ולו דבר אחד עם "כפייה דתית" למי הרי אכפת בבני ברק מה קורה במדינת תל אביב. זה כן קשור לאותו מעמד ביניים שבעקבות פתיחתן של חנויות אלו בשבת ייאלץ בעתיד לבוא לפתוח את החנות שלו גם כן. אנו שוללים מאותם אנשים את יום המנוחה שלהם, כי זה נוח לנו לקנות חלב בשבת. לאחר קומץ חודשים בארצות הברית אני יכולה להבטיח לכם שיהיו אלה המסכנים ממילא שיידרשו לעבוד בשבת. ואל תאמרו זאת בחירה שלהם, כי זאת לעולם לא.

יש מקרים שאנו בוחרים החלטות שלא מתוך העיקרון הזה, וזה אם הלכנו ללמוד באוניברסיטה, החלטנו להקים משפחה או בחרנו לעזור לחבר בצרה - החלטות שהן בניגוד לאותו עיקרון ביולוגי, אבל משום מה נראות הולמות יותר את טבענו האנושי המודרני. למה אחנך את ילדיי לתקינות לשונית? כי זה הפרצוף שלהם. כי הבחירה במה שקל יותר היא לא נכונה יותר, גם אם היא טבעית לנו יותר. כי הם יישפטו בכל מקום לאור ההחלטות שהם ייקחו, וכי הבחירה הזאת היא עדות לאדם משוחרר באמת לדידי.

על הצירוף הכבול

כשחושבים על משמעות של מילים (אם בכלל טורחים לחשוב עליהן) ההנחה היא שמשמעותה של מילה היא 'להצביע' על אובייקט מסוים בין אם מוחשי או מופשט. גישה זאת קרויה הגישה הרפרנציאלית ואבי שיטה זו הוא פרדיננד דה-סוסיר. אנקדוטה ראשונה לפוסט, גישה זאת שנראית כה שרירותית ומובנית מאליה התפתחה רק בשנות ה- 60. זאת אומרת שדה-סוסיר היה הראשון שקשר, או לפחות, הראשון הידוע, בין המילה לדבר שאותו היא מאזכרת. הקשר לפיו, בא לידי ביטוי אצל הפרט דרך ייצוג מנטלי, תמונה המבטאת את המשותף לכל הייצוגים השונים של אותה מילה. למשל, אם אומר 'שולחן' ייצוג בסיסי של המילה יעלה בראשכם, מעין תמו מבלי להעמיק באופי של ייצוגים מנטליים, נמשיך שנים מספר קדימה אל הגישה ההקשרית (שאני חסידה גדולה שלה). לקראת שנות ה- 70 פרסם ויטגנשטיין את ספרו 'חקירות פילוסופיות'. בנוסף לדברים רבים הכתובים שם, מציג ויטגנשטיין את התפיסה לפיה יש לדבר על מילים שלא ביחס למשמעותן אלא ביחס לשימוש בהן. הוא מדגים זאת דרך משמעות המילה 'משחק'. מה משותף לכל המשחקים? הוא שואל... שום דבר! אם שום דבר אינו משותף לכל המשחקים איך אפשר לתאר משחקים? איך אפשר לקיים ייצוג היא שאלה נוספת... מבלי להיכנס לשיטה אותה מציע ויטגנשטיין, הדבר החשוב לקחת הוא (שלדעתו) למילה אין משמעות כל עוד היא אינה נטועה בהקשר ספציפי.

אבל לפני שאיסחף, בלעדיכם, אני רוצה דווקא לדבר על הגישה למילים הנחשבת לפרימיטיבית ביותר. גישה שקיימים שבטים שעדיין מחזיקים בה, ואנשים שעדיין מאמינים בה והיא הגישה המאגית. גישה זאת מייחסת למילים כח, ממש כפי שבא לידי ביטוי הדבר בפתגם "חיים ומוות ביד הלשון". ובתוך תחום רחב זה והקשריו השונים הנפרסים לדיסצפלינות רחוקות מאוד מהבלשנות אני רוצה לדבר על הצירוף הכבול.

מהו הצירוף הכבול? חיבור של שתי מילים או יותר זו לצד זו (מדויק יותר יהיה לומר בסיסים, אבל מילא). צירופן של המילים יחד חורג מהמשמעות המיוחסת לכל מילה בנפרד. למשל, 'בית ספר' הוא לא הבית של הספר, אלא מוסד לימודים; 'יצא מכליו' אינו מעיד על אדם שיצא מתוך הכלים של עצמו אלא על אדם שאיבד את העשתונות (והנה צירוף נוסף). הצירוף הכבול יכול להיות ניב, מטבע לשון, פתגם, מבנה סמיכות וכן הלאה. אנקדוטה שנייה לפוסט, צירופים שונים החלו דרכם מהוראתם המילולית, דווקא. למשל "אותיות של קידוש לבנה" פירושו אותיות הנכתבות בכתב גדול מאוד. מקור הפתגם הוא בברכת קידוש הירח (=לבנה) הניאמרת בשעות הערב, כשחשוך וקשה לראות, ולפיכך נכתבו האותיות בכתב גדול. כיף נכון? אבל גם טיפה מסוכן.

להסבר המלא על סוגי צירופים ראו: פרוכטמן, מ. ניבון אריאל. עמ' 9-15. 2001.

למה מסוכן? גישה רביעית למשמעות המילים היא הגישה המבנית הסטרוקטורלית. גישה זאת מתמקדת באוצר המילים של השפה, וביתר דיוק בקשר של המילה או הצירוף עם מילים אחרות (לדוגמה: מילים מנוגדות, מילים נרדפות). ועכשיו לפני שאחבר את כל הגישות לרעיון אחד ואחטא בכך שאעשה מישמש גדול מעולם הבלשנות, כמה דוגמאות:

נתחיל מדוגמה א-פוליטית ונחתום בשתיים פוליטיות. נשים לרגע את הדיון הפמינסטי/ שוביניסטי בצד. הצירוף 'עקרת בית' נתפס כשלילי, או כביטוי המקיים לכל הפחות אסוציאציה שאינה חיובית. אבל בעצם מדובר במחמאה שהרי ניאמר על אותה אישה שהיא העיקר של הבית, המהות של התא המשפחתי. בימים בהם פמיניזם לא היה קיים, ויש שיאמרו שהתא המשפחתי קיבל חשיבות גדולה יותר, להיות העיקר זה לא רע בכלל. פה יש דיון גם על נדידת משמעות, אבל הלאה הולכים. דוגמה נוספת המדגימה את הסכנה שבצירופים החורגים ממשמעותם המילולית ניתן למצוא בצירוף 'מחנה השלום'. על פניו דרך נאה לתאר את גוש השמאל, אבל איך הדבר מתכתב עם גוש הימין? זאת אומרת, אם גוש השמאל הוא זה המבקש והתר אחר השלום, מה עושה גוש הימין? תר אחר המלחמה? שהרי מרגע שקראנו לגוש השמאל 'מחנה השלום' הטלנו על הצירוף הנגדי משמעות נוספת גם כן. ברור מאליו הוא שאין הדבר נכון, את הסכם השלום הראשון עם מצרים הביא בגין, איש ימין מובהק. אבל למילים יש כוח והן מחלחלות. דוגמה נוספת 'המחנה הדתי-לאומי' אני יכולה רק להניח שהוא תולדה של מאבק בין שני גושים דתיים האחד ציוני אוהב-ישראל והשני (נאמר נטורי קרתא) מתנגד למדינה הציונית. אבל מהרצון הזה לבידול נוצרו אחרים. המילים התחזקו. 'המחנה הדתי-לאומי' שנתפס גם כימני הפך את הלאומיות לימנית. למה להיות לאומי זה אקט ימני? אני לא נגררת לעובדה שלאומיות גם נתפסת כדבר שלילי בעקבות הדבר. מענה בסגנון 'שמעת על פשיזם?' הוא לא מספיק טוב. כי אם אשנה את המילה לאומיות לפטריוטיות וארחיק אותה מצירופה הכבול 'דתי-X' גרמתי לה שוב להישמע חיובית.

המישמש: מרגע שיצרנו צירוף כבול חרגנו מגבולות המשמעות שציינו המילים במקור, המילה אינה רק 'מצביעה' על האובייקט, היא גם מרחיבה אותו ברמה מסוימת, והדבר בא לידי ביטוי ביתר שאת בצירופים כבולים. הרחבת המשמעות מתקיימת לאור השימוש בצירוף בהקשר המסוים. אם נחזור ל'מחנה השלום' היו אלה הידיעות שלנו על גוש השמאל, זאת אומרת ההקשר שבו נטוע הצירוף, שהביאו להרחבת המשמעות. אבל המשמעות אינה חיה בוואקום והיא מתקיימת לצד מקבילותיה, ובמובן מסוים מטילה גם עליהם מימד נוסף של פרשנות. אותה משמעות חודרת לתודעתנו, ובגדול, מחוללת בה שַמּוֹת - ומכאן כוחה. העובדה שמילים מעצבות את המציאות או אף יוצרות את המציאות היא מעין קלישאה ידועה. העובדה שהן עושות את זה מבלי שנשים לב לפעמים, לפחות אותי קצת מדאיגה.

אנקדוטה אחרונה לפוסט, לפני כמה חודשים באו הוריי לבקר אותנו פה במרילנד. נסענו ברכב והראינו להם את הבתים האמריקאים היפים. ולפתע, משום מקום, אבא שלי אומר שזה מאוד מוזר בעיניו שעל כל בית שני מונף דגל ארצות הברית ושזה דווקא יפה בעיניו. זה גם יפה בעיניי, כשאשוב עוד מעט אולי אעשה זאת, אולי, אני עדיין תוהה בעניין.