כתבה: שירלי אור
עורכת לשון: יעל מדר
אם היינו יכולים להצביע על ההבדל העיקרי בינינו (המבוגרים) לבין אוכלוסיית התינוקות הייתי אומרת שההבדל נעוץ בהיעדר שפה. הבדל זה שהוא די מוסכם וגלוי לעין הוא הבדל בלשון המעטה. זאת אומרת, יש שיאמרו שתינוקות הם הרבה פחות מבני אנוש נטולי שפה. למשל, בעבר נהגו לחשוב על תינוקות חלק מהדברים האלה:
הנה, למשל, הבדל אחד בין מוחנו שלנו לזה של תינוקות. אחד היתרונות בחשיבתו של האדם הבוגר הוא יכולת המיקוד והריכוז המאפשרת לו לפתור בעיות מורכבות. תהליכי החשיבה של תינוקות, לעומת זאת, הם רנדומליים וחסרי מיקוד. עולות מתוך כך שתי שאלות מחקריות: 1) האם יכולת המיקוד והריכוז מסייעת בפתרון בעיות מורכבות יותר מהיכולת לחשיבה רנדומלית? 2) מה במוחם של תינוקות שונה מבחינת חומר ותהליך ממוחם של מבוגרים?
אז על השאלה הראשונה אין לי מענה אמתי, רק ניחוש שאציג בסוף. על השאלה השנייה אענה שלא מתוך דעתי האישית, אלא מתוך אוסף מחקרים מתחומים שונים. וכרגיל, כפי שאנו נוהגים פה, במסגרת השיח של לשון ושפה.
להלן שני ממצאים ותיאור של ניסוי אחד מתוך מאמר שהתפרסם בעיתון boston.com:
מחקר שנערך על תינוקות מצא כי במוחם של תינוקות קיימים יותר תאי עצב מבמוחו של איש מבוגר. תאי עצב האלה מתחילים "להימחק" מרגע שהמוח מבין מה נדרש לו ומה אינו נדרש, לכאורה. למה לכאורה? כי מי יודע מה נמחק שם ולמה. תפקידו של תהליך מחיקת התאים הוא להפוך את המוח ליעיל יותר. קרי, מוח המתמקד במטלות שאליהן אנו נדרשים. על השאלה שעלתה בגוף המאמר "מה אנחנו מאבדים?" ענו החוקרים שמדובר בגמישות מחשבתית. עוד מצאו החוקרים שבנוסף לריבוי תאי עצב נראה שיש שוני אנטומי של ממש במבנה המוח של תינוקות ובקשרים שבין החלקים השונים בו. שוני זה, כך גורסים החוקרים, הוא זה שמאפשר להם לעבד מידע רב בקלות יחסית.
*להורים מביניכם: זה גם מה שמקשה על תינוקות להירדם. אנחנו המבוגרים מסוגלים לחוות את המציאות דרך מסננים, אך תינוקות אינם מסוגלים לכך. הם חווים את המציאות כמות שהיא על כל חלקיה. ולכן גם קשה להם יותר להגיע למנוחה שמאפשרת להירדם. וזה מביא אותנו לניסוי שתואר במאמר.
בניסוי שנערך על ילדי גן הראו החוקרים לילדים תמונה של ילדה המתבוננת על תמונה של משפחה. החוקרים שאלו את הילדים על מה הם חושבים שהילדה חושבת (אם אני מבינה נכון את הניסוי, מדובר פשוט בתיווך של המחשבות שלהם עצמם). תשובתם של הילדים הייתה שהילדה חושבת על המשפחה, אבל וחשוב מכך: גם על המסגרת של התמונה, ועל הרקע של התמונה ואפילו על הכיסא שבצבץ ברקע. זאת אומרת, הילדה חושבת על כל מה שהיא רואה.
(קישור לכתבה: : http://www.boston.com/bostonglobe/ideas/articles/2009/04/26/inside_the_baby_mind/?page=2).
אז דיברנו על תינוקות, ועל ילדי גן, ולא סתם. מחקרים כיום, לפחות בתחום השפה, מקפידים מאוד על ניסויים בטווחי גילים צרים יותר, כי המוח עובד אחרת בכל גיל - כך מתברר! להלן שלושה מחקרים, שאותם אתאר בקיצור רב, מפאת הזמן והסבלנות של קוראיי, אבל אוסיף קישורים לאלו שיש להם זמן פנוי (הייתכן?!).
את המחקר הראשון של Dews&Winner ייתכן שהצגתי בעבר. המחקר נוגע ליכולת של ילדים להבין משמעות שהיא מעבר למשמעות המילולית, ובפרט את היכולת להבין מטפורות ואירוניות. הבעיה בהבנת שפה לא מילולית היא שהיא דורשת מהשומע לעבד משמעות אחרת מזאת שנאמרה במפורש. כשאנחנו אומרים "ג'וליה היא השמש" אנחנו לא משווים את ג'וליה לעצם הקרוי שמש, אלא מתארים את ג'וליה דרך תכונה או תכונות המשותפות לשני העצמים, במקרה הזה: אור, ששוב מדומה לתחושה של מלאות והתפעמות. זאת אומרת, משמעות שהיא מעבר למשמעות המילולית מחייבת את השומע לדחות את משמעות המשפט המפורש ולחפש אחר משמעות אחרת המסתדרת עם ההקשר הנתון.
לאחר תיאור מקיף ומעניין של החוקרות את ההבדלים הלשוניים שבין מטפורות לבין אירוניות, תיאור שאותי הפתיע ברמת העומק שלו, הן מציגות את ההבדל החשוב ביותר בין שתי התופעות האלו הקשור לעיבוד הקוגנטיבי שלהן (חשוב ביותר לענייננו). אז מה קורה אצל ילדים? אם מדובר במטפורה נראה שכל עוד ידע העולם של הילד מכיל את ההיבטים הכלולים במטפורה הוא יבין אותה. מדי פעם הם עשויים לייחס חשיבות גדולה יותר לתכונה מסוימת על פני אחרת. למשל ב"ג'וליה היא השמש" הם עשויים לחשוב שג'וליה היא פשוט חמה. אבל טענתן היא שמטאפורות רבות יובנו כהלכה עד גיל 3 או 4. באירוניות המצב מעניין יותר. גם אם ידע העולם הרלוונטי למשפט מצוי בחזקתו של הילד הוא לא יצליח להבין אירוניות עד גיל 6 פחות או יותר. ולמה? כי יש חלק במוחו שעדיין אינו מפותח דיו. אותו חלק שמאפשר לו להתייחס אל עמדת הדובר כאל עמדה הנדרשת לעיבוד.
כאן אני עוברת לנושא הבא, שהוא יותר תיאוריה ממחקר נקודתי. התיאוריה קרויה Theory of Mind. תיאוריה זו מתעסקת ביכולת לייחס מצבים מנטליים לעצמך ולסובבים אותך. זאת אומרת שהיכולת להבין שלאחר יש רצונות או מחשבות או כוונות - בכלל לא מפותחת מבטן ומלידה. הנה ניסוי מפורסם בתחום הקרוי " The False Belief Test".
אני חייבת לציין שברמה האישית והאינטואיטיבית קשה לי להסכים עם ההנחה הבסיסית של התיאוריה כמות שהיא, קרי שילדים עד גיל מסוים לא מסוגלים לייחס מצבים מנטליים לאחרים, גם אם פישטתי את זה מדי. אומרים (ג'ון דו'ס שכאלה) שתינוקות רכים, למשל, מרגישים את אמם. ברור שזאת לא הכוונה אבל לפעמים אנחנו כן חשים שילדים חשים אותנו. קשה להתווכח עם הממצאים, אבל אינטואיציות, אפילו שרבים נוהגים לבטלן, הן בסיס לגיטימי בעיניי להפרכת עמדות גם אם מדעיות. וייתכן שהפער קשור במושגים. נאמר: החלק שעליו הם מדברים קשור במנגנון הלשוני, בעוד שאני עשויה לדבר על מנגנון על-לשוני או אפילו על-חושי (וראו איך אני נזהרת מלומר בפשטות טלפתיה. בכל זאת - מנסה לשמור על ז'רגון מדעי [חחח], לא שטלפתיה לא נחקרת גם כתופעה מדעית).
את הסרטון השני שאני מצרפת שהוא קצת יותר ארוך אני אסביר בקצרה, כך שמי שמעוניין לראות אותו מוזמן לדלג לפסקה הבאה. סרטון זה ניתן במסגרת ההרצאות הידועות של TED והוא עוסק בפריצות הדרך שנעשו במסגרת התיאוריה Theory of Mind. אלו הם שלושת הממצאים העיקריים שצוינו בהרצאה:
על השאלה השנייה עניתי בצורה סלקטיבית דרך ההצגה של המאמרים והכתבות שקראתם. אני מניחה שיש עוד דברים רבים ואולי מעניינים יותר ממה שמצאתי - מי שמכיר מוזמן לשתף. אבל מה שכן נכתב פה מעניק תחושה מקורבת על כך שאנחנו לא עובדים אותו הדבר בדיוק. על השאלה הראשונה הבטחתי שאציג את הניחוש שלי שהוא מן הסתם ניחוש בלבד ונראה לי שבשלב זה הוא גם ברור מאליו. אז התשובה שלי היא "לא": היכולת להתמקד בנושאים לא רק שאינה מאפשרת לפתור בעיות מורכבות טוב יותר, אלא שהיא כנראה פוגמת בכך. אילו משימות אתם יכולים להעיד על עצמכם שעשיתם לאחרונה שהן מורכבות יותר מהמשימות העומדות בפני תינוקות? אני באמת לא מצליחה לחשוב על משימה כזאת. יש משימות שכמבוגרים אנחנו מסוגלים להם ותינוקות או אפילו ילדים אינם מסוגלים להם, אבל האם הן "מורכבות" יותר? לא נראה לי...
דבר אחרון מחוץ לעניין. בשיחה עם חברים בחתונה של חבר טוב דיברנו קצת על הבלוג. הם אמרו לי לאחר פרגון הולם ומחמם לב שהם לא מגיבים כדי לא לחפור. אז לאור העובדה שאני חופרת פה בלי שום בושה אני יכולה לומר שאשמח לחפירות הדדיות או סתם דעות ומחשבות. אתם יכולים לעשות את זה באופן פרטי מולי או סתם ליצור דיון משל עצמכם פה למטה בתגובות, אפילו שזה לא פייסבוק וזה מאוד לא קונפורמיסטי להתדיין מחוץ ל-wall.
עורכת לשון: יעל מדר
אם היינו יכולים להצביע על ההבדל העיקרי בינינו (המבוגרים) לבין אוכלוסיית התינוקות הייתי אומרת שההבדל נעוץ בהיעדר שפה. הבדל זה שהוא די מוסכם וגלוי לעין הוא הבדל בלשון המעטה. זאת אומרת, יש שיאמרו שתינוקות הם הרבה פחות מבני אנוש נטולי שפה. למשל, בעבר נהגו לחשוב על תינוקות חלק מהדברים האלה:
- תינוקות מוגבלים בחוויה החושית של כאן ועכשיו, ונעדרים יכולת של שיח והיגיון.
- תינוקות הם גושים של צרכים המונעים מרפלקסים של בכי ורעב.
- תינוקות אינם מצויים בהכרה מלאה (עד שנות ה-70 העוללים המסכנים האלה עברו בשל אמונה זאת ניתוחים ללא הרדמה).
הנה, למשל, הבדל אחד בין מוחנו שלנו לזה של תינוקות. אחד היתרונות בחשיבתו של האדם הבוגר הוא יכולת המיקוד והריכוז המאפשרת לו לפתור בעיות מורכבות. תהליכי החשיבה של תינוקות, לעומת זאת, הם רנדומליים וחסרי מיקוד. עולות מתוך כך שתי שאלות מחקריות: 1) האם יכולת המיקוד והריכוז מסייעת בפתרון בעיות מורכבות יותר מהיכולת לחשיבה רנדומלית? 2) מה במוחם של תינוקות שונה מבחינת חומר ותהליך ממוחם של מבוגרים?
אז על השאלה הראשונה אין לי מענה אמתי, רק ניחוש שאציג בסוף. על השאלה השנייה אענה שלא מתוך דעתי האישית, אלא מתוך אוסף מחקרים מתחומים שונים. וכרגיל, כפי שאנו נוהגים פה, במסגרת השיח של לשון ושפה.
להלן שני ממצאים ותיאור של ניסוי אחד מתוך מאמר שהתפרסם בעיתון boston.com:
מחקר שנערך על תינוקות מצא כי במוחם של תינוקות קיימים יותר תאי עצב מבמוחו של איש מבוגר. תאי עצב האלה מתחילים "להימחק" מרגע שהמוח מבין מה נדרש לו ומה אינו נדרש, לכאורה. למה לכאורה? כי מי יודע מה נמחק שם ולמה. תפקידו של תהליך מחיקת התאים הוא להפוך את המוח ליעיל יותר. קרי, מוח המתמקד במטלות שאליהן אנו נדרשים. על השאלה שעלתה בגוף המאמר "מה אנחנו מאבדים?" ענו החוקרים שמדובר בגמישות מחשבתית. עוד מצאו החוקרים שבנוסף לריבוי תאי עצב נראה שיש שוני אנטומי של ממש במבנה המוח של תינוקות ובקשרים שבין החלקים השונים בו. שוני זה, כך גורסים החוקרים, הוא זה שמאפשר להם לעבד מידע רב בקלות יחסית.
*להורים מביניכם: זה גם מה שמקשה על תינוקות להירדם. אנחנו המבוגרים מסוגלים לחוות את המציאות דרך מסננים, אך תינוקות אינם מסוגלים לכך. הם חווים את המציאות כמות שהיא על כל חלקיה. ולכן גם קשה להם יותר להגיע למנוחה שמאפשרת להירדם. וזה מביא אותנו לניסוי שתואר במאמר.
בניסוי שנערך על ילדי גן הראו החוקרים לילדים תמונה של ילדה המתבוננת על תמונה של משפחה. החוקרים שאלו את הילדים על מה הם חושבים שהילדה חושבת (אם אני מבינה נכון את הניסוי, מדובר פשוט בתיווך של המחשבות שלהם עצמם). תשובתם של הילדים הייתה שהילדה חושבת על המשפחה, אבל וחשוב מכך: גם על המסגרת של התמונה, ועל הרקע של התמונה ואפילו על הכיסא שבצבץ ברקע. זאת אומרת, הילדה חושבת על כל מה שהיא רואה.
(קישור לכתבה: : http://www.boston.com/bostonglobe/ideas/articles/2009/04/26/inside_the_baby_mind/?page=2).
את המחקר הראשון של Dews&Winner ייתכן שהצגתי בעבר. המחקר נוגע ליכולת של ילדים להבין משמעות שהיא מעבר למשמעות המילולית, ובפרט את היכולת להבין מטפורות ואירוניות. הבעיה בהבנת שפה לא מילולית היא שהיא דורשת מהשומע לעבד משמעות אחרת מזאת שנאמרה במפורש. כשאנחנו אומרים "ג'וליה היא השמש" אנחנו לא משווים את ג'וליה לעצם הקרוי שמש, אלא מתארים את ג'וליה דרך תכונה או תכונות המשותפות לשני העצמים, במקרה הזה: אור, ששוב מדומה לתחושה של מלאות והתפעמות. זאת אומרת, משמעות שהיא מעבר למשמעות המילולית מחייבת את השומע לדחות את משמעות המשפט המפורש ולחפש אחר משמעות אחרת המסתדרת עם ההקשר הנתון.
לאחר תיאור מקיף ומעניין של החוקרות את ההבדלים הלשוניים שבין מטפורות לבין אירוניות, תיאור שאותי הפתיע ברמת העומק שלו, הן מציגות את ההבדל החשוב ביותר בין שתי התופעות האלו הקשור לעיבוד הקוגנטיבי שלהן (חשוב ביותר לענייננו). אז מה קורה אצל ילדים? אם מדובר במטפורה נראה שכל עוד ידע העולם של הילד מכיל את ההיבטים הכלולים במטפורה הוא יבין אותה. מדי פעם הם עשויים לייחס חשיבות גדולה יותר לתכונה מסוימת על פני אחרת. למשל ב"ג'וליה היא השמש" הם עשויים לחשוב שג'וליה היא פשוט חמה. אבל טענתן היא שמטאפורות רבות יובנו כהלכה עד גיל 3 או 4. באירוניות המצב מעניין יותר. גם אם ידע העולם הרלוונטי למשפט מצוי בחזקתו של הילד הוא לא יצליח להבין אירוניות עד גיל 6 פחות או יותר. ולמה? כי יש חלק במוחו שעדיין אינו מפותח דיו. אותו חלק שמאפשר לו להתייחס אל עמדת הדובר כאל עמדה הנדרשת לעיבוד.
Dews, S. and Winner, E. (1997). Attributing Meaning to Deliberately False Utterances: The case of Irony. In: Ch.Mandell and A. McCabe (eds.). The Problem of Meaning: Behavioral and Cognitive Perspectives. Amsterdam: Elsevler. pp. 377-414.
כאן אני עוברת לנושא הבא, שהוא יותר תיאוריה ממחקר נקודתי. התיאוריה קרויה Theory of Mind. תיאוריה זו מתעסקת ביכולת לייחס מצבים מנטליים לעצמך ולסובבים אותך. זאת אומרת שהיכולת להבין שלאחר יש רצונות או מחשבות או כוונות - בכלל לא מפותחת מבטן ומלידה. הנה ניסוי מפורסם בתחום הקרוי " The False Belief Test".
אני חייבת לציין שברמה האישית והאינטואיטיבית קשה לי להסכים עם ההנחה הבסיסית של התיאוריה כמות שהיא, קרי שילדים עד גיל מסוים לא מסוגלים לייחס מצבים מנטליים לאחרים, גם אם פישטתי את זה מדי. אומרים (ג'ון דו'ס שכאלה) שתינוקות רכים, למשל, מרגישים את אמם. ברור שזאת לא הכוונה אבל לפעמים אנחנו כן חשים שילדים חשים אותנו. קשה להתווכח עם הממצאים, אבל אינטואיציות, אפילו שרבים נוהגים לבטלן, הן בסיס לגיטימי בעיניי להפרכת עמדות גם אם מדעיות. וייתכן שהפער קשור במושגים. נאמר: החלק שעליו הם מדברים קשור במנגנון הלשוני, בעוד שאני עשויה לדבר על מנגנון על-לשוני או אפילו על-חושי (וראו איך אני נזהרת מלומר בפשטות טלפתיה. בכל זאת - מנסה לשמור על ז'רגון מדעי [חחח], לא שטלפתיה לא נחקרת גם כתופעה מדעית).
את הסרטון השני שאני מצרפת שהוא קצת יותר ארוך אני אסביר בקצרה, כך שמי שמעוניין לראות אותו מוזמן לדלג לפסקה הבאה. סרטון זה ניתן במסגרת ההרצאות הידועות של TED והוא עוסק בפריצות הדרך שנעשו במסגרת התיאוריה Theory of Mind. אלו הם שלושת הממצאים העיקריים שצוינו בהרצאה:
- קיים אזור מובהק במוח שתפקידו הוא לחשוב על מחשבות הזולת. הוא מצוי מעל אוזן ימין ומעט מאחוריה. אנחנו נפעיל את החלק הזה כשנקרא ספר או ננסה להבין על מה מישהו מדבר, אבל לא כשנפתור, למשל, משוואה מתימטית.
- ההתפתחות של אזור זה חלה בגיל הילדות והוא אמור להיות מוכן דיו עד גיל 5-4. מה המשמעות של "דיו"? הכוונה היא למפותח מספיק בשביל להבין את מחשבת הזולת ברמה זו או אחרת. עוד הם מצאו כי היכולת לשפוט את המהלכים המוסריים הקשורים במחשבת הזולת תלויה באזור זה, אבל היכולת הזאת מגיעה לבשלות - הזהה לזאת של האדם המבוגר - רק בגיל 7, ולפעמים ממשיכה בגילים 11-8.
- אפילו שהחלק הזה מפותח אצל בוגרים הוא שונה אצל כל אחד, והשינויים האלה משפיעים על ההכרעות המוסריות שאנחנו עושים ביחס לאחרים.
להלן הקישור להרצאה: https://youtu.be/GOCUH7TxHRI
ההקשר המוסרי לוקח אותי לניסוי השלישי והאחרון בסדרת הניסויים של פוסט זה. מי שצפה בסרטון שינסה להיזכר ברגע שבו הילדים נשאלו לגבי אשמתו של הפיראט בלקיחת הסנדוויץ'. ילדים עד גיל 5 שפטו את הפיראט כאשם, אפילו שלא היו לו הכלים לדעת שהוא לוקח סנדוויץ' שאינו שלו (ביאור לאלו שלא צפו). קרי הם שפטו את המציאות האובייקטיבית של הסיטואציה ולא התייחסו למציאות הסובייקטיבית של הפיראט. השיפוט המבוסס על המציאות האובייקטיבית, שהוא בין יתר הדברים נושא המחקר שלי, מלמד על חשיבה לוגית שאינה מתחשבת בהיבטים שאינם חלק מהעובדות כהווייתן. הניסוי הבא שאני אציג לא קשור בקשר הדוק לזה שהוצג קודם, אבל אולי אחרים כמוני יחושו ברלוונטיות שביניהם. בכל מקרה, גם הפעם מדובר ביכולת המצויה אצל ילדים שנכחדה ממוחנו כמבוגרים והיא היכולת האינטואיטיבית לחשיבה לוגית.
לפני המאמר, כי באמת שחשיבה לוגית גדולה על רובנו, בואו נתחיל מלהסכים על כמה דברים. זה לא יהיה פשוט כי החשיבה הלוגית שלכם הלכה לפח בגיל 6. מה המשמעות של המשפט: "חלק מעובדי החברה השתתפו בהפגנה"?
- כל עובדי החברה השתתפו בהפגנה.
- לפחות עובד אחד השתתף בהפגנה.
- לא כל עובדי החברה השתתפו בהפגנה.
- אף עובד מהחברה לא השתתף בהפגנה.
רמז: יש יותר מתשובה אחת נכונה. למעשה התשובה היחידה שאינה נכונה היא (4). הדרך שבה אנחנו בדרך כלל מבינים את המשפט היא כמו במשפט (3). אבל הטווח הריאלי של חלק הוא למעשה לפחות אחד ואולי כולם. זאת אומרת, שגם משפט (2) נכון ומשפט (1) בהחלט עשוי להיות נכון, אפילו שזה לא מרגיש כך אינטואיטיבית. למעשה כשמבינים את המשמעות הריאלית (לוגית) של חלק אנו רואים שאפילו שמשפט (3) עשוי להיות נכון, הוא גם עשוי להיות שקרי. יכול להיות מצב שמישהו יאמר "חלק מעובדי החברה השתתפו בהפגנה" ויתכוון לכולם. זה לא סביר, אבל הוא לא משקר. אז למה אנחנו מבינים את המשפט הזה בלי לזהות את הפוטנציאל השקרי? או לחלופין למה אנחנו לא מקבלים את משפט (1) כתרגום אפשרי של המשפט? בגלל עקרון הרלוונטיות, האומר כי אם הדובר היה רוצה לומר שכולם נהגו כך הוא היה משתמש במילה הכי מתאימה [כולם], ולא במילה שהיא גם מתאימה. שהרי לפי עקרון הרלוונטיות הדוברים מביעים מקסימום מידע שיצריך מינימום מאמץ מהנמען.
יש מילים מסוימות בשפה, ואני לא אכנס לאילו בדיוק, שאנחנו לא מבינים אותן כמו שהן (לפי פירושן הלוגי), אלא לפי פירושן הפרגמטי, זאת אומרת, לפי הפירוש הרלוונטי ביותר בשיח (כלומר, אנחנו מונָעים מעקרון הרלוונטיות). יותר מזה, אנחנו דוחקים את הפירוש הלוגי - והנכון אובייקטיבית - עד כדי כך שהוא נראה לנו לא נכון. נחזור על זה רגע: פירושו הלוגי של חלק הוא לפחות אחד ואולי כולם. פירושו הפרגמטי של חלק הוא לפחות אחד אבל לא כולם. לצורך ההבהרה, הפירוש הלוגי הוא הפירוש הנכון של הביטוי (לפחות נכון אובייקטיבית). אנחנו נוטים למשמעות הפרגמטית בשל הציפייה שהדובר יאמר "כולם" אם זה המקרה. הנה עוד דוגמה: "ארבעה ילדים הלכו לים" פירושו הלוגי הוא "מינימום ארבעה ואולי יותר". לעומת זאת פירושו הפרגמטי הוא "בדיוק ארבעה".
המחקר האחרון שאציג בחן את המשמעות המתקבלת אצל דוברים ביחס לשתי מילים might ו-some בקבוצות גיל שונות ובשלושה ניסויים נפרדים. הטענה המרכזית של המחקר הנוגעת לענייננו, כי היו רבות נוספות, היא שילדים בני 9-7 מתירים פירוש לוגי של might יותר ממבוגרים. קרי הם מקבלים את טענת ה-must הכלולה בה יותר ממבוגרים. והדבר נמצא נכון גם בעבור ילדים בני 10-8 ביחס למילה some. ממצאים אלה העידו על נטייה טבעית יותר לחשיבה לוגית אצל ילדים. הנטייה הזאת לחשיבה לוגית נמצאה גם בניסויים אחרים שתוארו במאמר (לאלו המכירים למשל את הסוגיות הקשורות לקשר "או" ילדים נטו לבחור בפירוש inclusive יותר ממבוגרים שנטו לפירוש exclusive).
Noveck, I. (2001) When Children are More Logical than Adults: Experimental Investigation of Scalar Implicatures. Cognition 78. pp.165-188.
נחזור שוב לשאלות שהצגנו בהתחלה: 1) האם יכולת המיקוד והריכוז מסייעת בפתרון בעיות מורכבות יותר מהיכולת לחשיבה רנדומלית? 2) מה במוחם של תינוקות שונה מבחינת חומר ותהליך ממוחם של מבוגרים?
על השאלה השנייה עניתי בצורה סלקטיבית דרך ההצגה של המאמרים והכתבות שקראתם. אני מניחה שיש עוד דברים רבים ואולי מעניינים יותר ממה שמצאתי - מי שמכיר מוזמן לשתף. אבל מה שכן נכתב פה מעניק תחושה מקורבת על כך שאנחנו לא עובדים אותו הדבר בדיוק. על השאלה הראשונה הבטחתי שאציג את הניחוש שלי שהוא מן הסתם ניחוש בלבד ונראה לי שבשלב זה הוא גם ברור מאליו. אז התשובה שלי היא "לא": היכולת להתמקד בנושאים לא רק שאינה מאפשרת לפתור בעיות מורכבות טוב יותר, אלא שהיא כנראה פוגמת בכך. אילו משימות אתם יכולים להעיד על עצמכם שעשיתם לאחרונה שהן מורכבות יותר מהמשימות העומדות בפני תינוקות? אני באמת לא מצליחה לחשוב על משימה כזאת. יש משימות שכמבוגרים אנחנו מסוגלים להם ותינוקות או אפילו ילדים אינם מסוגלים להם, אבל האם הן "מורכבות" יותר? לא נראה לי...
דבר אחרון מחוץ לעניין. בשיחה עם חברים בחתונה של חבר טוב דיברנו קצת על הבלוג. הם אמרו לי לאחר פרגון הולם ומחמם לב שהם לא מגיבים כדי לא לחפור. אז לאור העובדה שאני חופרת פה בלי שום בושה אני יכולה לומר שאשמח לחפירות הדדיות או סתם דעות ומחשבות. אתם יכולים לעשות את זה באופן פרטי מולי או סתם ליצור דיון משל עצמכם פה למטה בתגובות, אפילו שזה לא פייסבוק וזה מאוד לא קונפורמיסטי להתדיין מחוץ ל-wall.
שירלי אור היא בלשנית וסטודנטית באוניברסיטת תל אביב העובדת על הדוקטורט שלה בימים אלו בנושא פרגמטיקה ושיח.
