הרטוריקה של גרייס

כתבה: שירלי אור
עורכת לשון: יעל מדר

מי הוא פול גרייס (Paul Grice)?

פול גרייס הוא הדמות הכי חשובה בחיים שלי אחרי המשפחה שלי והוא מלווה אותי כבר שנים. הרעיונות שלו הם המפתח למחקר שלי, ואפילו שאני לא מסכימה עם הרבה מרעיונותיו, בעצם כתיבתם הוא הניח יסודות למחשבה אחרת על השפה. לא מזמן שאלה אותי חברה מהי התזה של גרייס. מכיוון שהיא לא מהמשתעממים בקלות יכולתי ממש להסביר לה. מעבר לשיחה הנחמדת ההסבר שלי הוביל אותי לשתי מחשבות ששתיהן קשורות לתזה של גרייס. הראשונה, שבה נעמיק יותר, היא העובדה שאת התזה של גרייס ניסיתי להסביר לפי עקרונות התזה של גרייס - בלי לשים לב. המחשבה השנייה נוגעת לכך שהלוואי שתיאור השפה של גרייס היה תיאור השפה הטבעית.

התזה של גרייס

פול גרייס הוא בלשן-פילוסוף, אבי תחום הפרגמטיקה, שבשנת 1975 פרסם את המאמר "Logic and Conversation" שמאז ועד היום משפיע על ספרות המחקר בתחומים בבלשנות המתעסקים במשמעות. במושגים של מחקר מדובר בזמן ארוך מאוד. במאמר הזה ובמאמרים אחרים שפרסם מתאר גרייס את עקרון שיתוף הפעולה המנחה את התקשורת בין בני-אדם ושתחת כיפתו נחים כל שאר העקרונות (המונח המקצועי הוא מַקְסִימוֹת).

עקרון שיתוף הפעולה והמקסימות של גרייס
לפי עקרון שיתוף הפעולה התקשורת בין אנשים מונעת בראש ובראשונה מרצון הדדי לקיים את השיח. או לכל הפחות רצון הדדי לנהל את השיח לטובת דבר-מה. לפי גרייס, שיתוף הפעולה בא לידי ביטוי דרך קיומן של ארבע מקסימות (ונאמר מעתה עקרונות). העקרונות האלה הם לא בהכרח הכרתיים בזמן התקשורת. בסוגריים הענקתי ניסוח לא-פורמלי של העקרונות האלה:

1) מקסימת הכמות

1.1) עשה שתרומתך לשיחה תהיה אינפורמטיבית במידה ההולמת את מהלך השיחה. (אל תקמץ במילים)

1.2) אל תמסור מידע יותר מהדרוש. (אל תחפור)

2) מקסימת האיכות - עשה שתרומתך לשיחה תהיה אמתית

2.1) אל תאמר דבר שאתה מאמין שהוא שקרי. (אל תשקר)

2.2) אל תדווח על עובדות שלגביהן אין לך ראיות. (אל תקשקש)

3) מקסימת הרלוונטיות

3.1) עשה שדבריך יהיו רלוונטיים, כלומר יתייחסו לדברים שנאמרו בשיחה לפני כן. (תקשיב [לא רק לעצמך])

4) מקסימת האופן

4.1) הימנע מעמימות. (אל תבלבל)

4.2) הימנע מדו-משמעות. (אל תסבן)

4.3) היה תכליתי. (דבר לעניין)

4.4) נסח את דבריך באופן מסודר. (אל תהיה אני ותתחיל סיפור באמצע)

זאת אומרת, שבדיבור רגיל אנחנו מצפים שהדובר לא יחסיר מאיתנו מידע שיש ברשותו, שלא יחזור על הדברים, שלא ישקר או יסלף או ימציא דברים. שהדברים שהוא אומר יהיו עניינים ברצף השיחה. שהוא יהיה חד ובהיר ויספר את הדברים בצורה הגיונית. האמנם?!

Grice, P. (1975). Logic and Conversation. Speech Acts, pp.41-58.

שתי נקודות לפני שממשיכים:

• ברבות הזמן העקרונות התחדדו, ולמעשה, התיאוריה השלטת כיום דוגלת בכך שכל העקרונות כפופים תחת רלוונטיות - המקסימה השלישית. 
• התיאוריה של גרייס מורכבת מזאת שהצגתי לעיל ולמעשה באה לפתור בעיה שהייתה קיימת במחקר דאז וכיום. הוצאת הדברים מההקשר שבו היו נטועים חוטאת לגרייס, כאילו היה איזה תמהוני שניסח סתם עקרונות לשפה. אבל אנחנו ממילא נשתמש בעקרונות האלה לצרכים אחרים מהשיח שבו הם נטועים. 

קשה לי להאמין שאפילו תת-הכרתית מישהו חותר לשיח שמקיים את העקרונות לעיל. היה נחמד אם ניסינו, אבל לא נראה לי שהדבר קורה כך. הרבה אחרי שהתחלתי ללמוד בלשנות וגם הרבה אחרי שלמדתי את גרייס, הבנתי שאפילו אם עקרונות אלו לא מנחים את השיח הטבעי, יהיה ראוי לנסות ולקיים את העקרונות האלה מלאכותית. 

וזה מביא אותי לנושא מעט אחר, אבל דומה. קראתי לא מזמן ביקורת של אדם ספציפי, אבל היא מהווה דעה רחבה גם אם לא דעת רוב, על הדור של הסמארטפונים. הביקורת שלו, שלא הייתה חדשנית במיוחד, הצביעה על תופעה עיקרית אחת, אם הבנתי נכון את דבריו, והיא שה"מסכים" מונעים מאיתנו תקשורת אמתית ובריאה עם אנשים אחרים ועם המציאות כשלעצמה. התלבטתי מאוד איך להציג את הפוסט הנוכחי. אין לי שום עניין לבקר את החוקר המדובר. מה שאני כן אנסה הוא לתמצת את דבריו ולספק חלופה לרעיון שהוא מציע. אני אתן את הפאנץ' כבר בהתחלה, בתור "הנחיית קריאה": בעיית היעדר התקשורת בין אנשים היא לא תוצר של כניסת המסכים לחיינו, אלא של התקשורת האנושית. נקודה.

קרדיט ועניינים: את דבריו של החוקר המדובר מצאתי דרך קישור לקישור לקישור בשוטטות שלי בין המסכים המציפים את חיי. הפעם מדובר בפייסבוק ודרך האתר של סיוון רהב-מאיר ודרך עמוד הפייסבוק של חברה יקרה מהעבר (מצ"ב קישור: https://www.facebook.com/SivanRahavNews/posts/1008589609193877).

החוקר (האמת שאני לא יודעת אם הוא ממש חוקר או מרצה) מברך על העובדה שהוא לא ילד בדור הנוכחי, שאותו הוא מכנה "דור המסכים". דור שהמחלה הקשה ביותר שלו היא התמכרות למסך מסוג זה או אחר, נאמר: טלפון, מחשב, טלוויזיה. לדידו, המסך מביא לכך שאין דיאלוג בין אנשים. הוא מספר על זה שכשהוא היה ילד, הוא והחברים שלו היו הולכים לים ובחודשיים של חופש היו נוצרות חברויות מופלאות שנוצרו מלהשתעמם יחד ולדבר ולדבר. כיום, לדעתו, ילדים ונוער כבר לא מדברים. עוד הוא משווה בין ספרים מעוררי הדמיון שנעלמו מהעולם, לטלוויזיה שמציגה הכול ובכך מדכאת את הדמיון. אין לילדים דמיון כיום, הוא טוען. 

חלופה: כשאני הייתי קטנה, לא היו טלפונים או מחשבים (רק מתי-מעט שיחקו). ועדיין, מעטים היו אלה שקראו ספרים. מה עשו השאר? אין לי מושג... מטלות קוגניטיביות מאמצות תמיד יהיו חביבות פחות על הרוב. יהיו אלה שיקראו, ושקוראים גם היום, ויהיו אלה שלא. זה לא קשור למסכים. זה קשור לטבע האנושי. ואם נודה על האמת, הוצאות הספרים לא שונות בהרבה מערוצי הטלוויזיה וגם שם הזבל חוגג. ועוד עובדה שמרגיזה אותי קצת: פיתוח הדמיון הוא לא נחלתו הבלעדית של עולם הספר. לגבי היעדר הדיאלוג נחזור לכך שהרי זאת הנקודה המרכזית.

מנקודה זו מציע החוקר חמש דרכים להתמודד עם הבעיה שנפוצה בקרב ילדינו:

- להסתכל בעיניים של הזולת, ולא להשפיל מבט אל המסך. את הנקודה הוא מדגים דרך התנהלות של אנשים במעליות. החשש מאינטימיות, לפיו, הוא בעיה בדור שלנו. נקודה נוספת שהוא מעלה היא שהמסך מספק לנו ראייה מעוותת על המציאות. את זאת הוא מדגים דרך התמונות המרוטשות של מפורסמים.
חלופה: אנשים תמיד אהבו יופי ותמיד יאהבו יופי. אנשים יפים יצליחו יותר, כי ככה אנחנו, נכון לעכשיו, מתוכנתים. האם הפַּסל של דויד ניסה להשרות נקודת מבט אותנטית של הגוף האנושי?! ולגבי להסתכל בעיניים והאי-יכולת של ילדים לעשות כך, כן ירבו ילדים עם קצת בושה ואי-נעימות! לעמוד במעלית ולנעוץ מבטים בזרים, זה פשוט לא מנומס!

- הוא מבקש לחדול את השיח האלים בין אנשים. השיח הציני.
חלופה: בגדול, אני מסכימה. אבל אני לא רואה קשר מסוג סיבה-מסובב (מסכים-ציניות). שזאת עוד נקודה חשובה שתחזור על עצמה. אני יודעת שאנשים אוהבים לזלזל במחקר ובתוצאות סטטיסטיות, אבל החשיבה הסטטיסטית מעניקה נקודת מבט ביקורתית כלפי ניסיונות חוזרים ונשנים של אנשים וחוקרים לקחת שתי תופעות ולקשור אותן בקשר סיבתי בלי הוכחה ובשל אינטואיציה. 

- הוא מבקש לחדול מהשימוש במילים קיצוניות: "סוף הדרך", "חבל על הזמן".
חלופה: השימוש במילים קיצוניות הוא תופעה לשונית ידועה הקרויה הפלגה או העצמה. מדובר בתופעה שחלה כשהדוברים חשים שהמילים הרגילות לא מצליחות להעביר את התחושה המפעמת בהם משום שתש כוחן בשל השימוש בהן. והנה מאמר יפה של האקדמיה ללשון על מילים שכאלה (קישור: נורא יפה, נורא ואיום). אני אוהבת מאוד את התופעה הזאת. היא חדשנית ואפילו שיש בה הגזמה היא עושה את העבודה.

- הרשתות החברתיות, וזה הקשר, מתברר, למסכים, מעודדות רכילות.
חלופה: גם רכילות תמיד הייתה קיימת בהיסטוריה האנושית. לא סתם ביקשו מאיתנו: "לא תלך רכיל בעמיך" (ויקרא יט, טז)/ "ארור מכה רעהו בסתר" (דברים כז, כג)/ "לא תלבין פני חברך ברבים" (פרקי אבות ג, יא)/ "לשון הרע לא מדבר אליי" (שלטי חוצות בבני ברק)/ "לשון הרע שקול כנגד עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים" (ערכין טו, ב) - ואלה רק מטקסטים של עולם היהדות. שוב, טבע אנושי, אין לזה קשר למסכים או לדור המסכים. 

- העצה החמישית ממש לא הייתה ברורה לי, היא הייתה מעין קול קורא של אותו אדם למאזיניו להפיץ את דבריו הלאה. להתארגן ולא לתת למפרסמים להאכיל אותנו בשטויות ולא לרוץ למסכים...
אין חלופה, כי אין קשר ישיר למסכים.

אז מה הטענה שלי? ולמה אני נטפלת למאמרים בפייסבוק? יש לי שתי טענות - הראשונה והחשובה פחות: לדעתי, הטכנולוגיה מבורכת, המסכים מבורכים. וכמו כל דבר לא צריך להגזים. ילדים שמשחקים משחקי מחשב, למשל, מייצרים קשר בין-אישי עם חבריהם למשחק אם הוא משחק שכזה, מפתחים קשר עין-יד (מוכח!), מעודדים את כישורי הדמיון שלהם, כי משחק באשר הוא מביא לכך, ולא רק ספרים, וגם שזה כיף לא נורמלי! מי ששקוע במחשב, בפלאפון, בטלוויזיה כל היום הבעיה היא לא המסך, אלא הוא. "הכול במידה" היא העצה הכי שחוקה והכי מתאימה בהרבה מקרים. למסכים יתרונות עצומים. בכלל התקופה שאנחנו חיים בה היא פשוט אדירה וכיפית גם בזכותם.

הטענה השנייה הבלשנית-פילוסופית שאני מתעסקת בה מעט לאחרונה נוגעת לדיאלוג או היעדר-דיאלוג. לדעתי האישית הלא מוכחת אמפירית או מחקרית, אנשים לא יודעים לדבר וזה היה כך מאז ומתמיד. אנשים שיודעים לדבר נראים לי תמיד בעלי סגולה מיוחדת. מדובר בכישרון, כמו כישרון כתיבה, נגינה, ציור, או סתם זוג ידיים טובות. בכל אחד מהתחומים האלה, ושפה ביניהם, היכולת להשתפר קיימת ומבורכת. כולנו הרי יודעים לכתוב, ולהקיש על תווים, ולצייר או לשרבט, אבל ממש לעשות את זה, זאת אומרת, בכישרון - רק מעטים. אמנם, נראה היה טבעי שנרצה להשתפר באותו הדבר שאנו עושים מדי יום ביומו, אבל המצב הוא לא כזה. אנשים לא מעוניינים לשפר את התקשורת, שאחרת ספרי הרטוריקה היו פופולריים יותר מחמישים גוונים של אפור. בכלל נדמה שיש מוסכמה שאנחנו יודעים או ידענו לעשות את זה. למשל, משרד החינוך שמנסה להביא בשורה חדשה דרך הבגרות החדשה בלשון בחר להתמקד בהבעה, אבל בחר דווקא הבעה בכתב על פני הבעה בעל-פה - בחירה משונה, לדעתי, אבל לא מפתיעה כלל (והלוואי שיצליחו). בכל מקרה, לאלו שמעוניינים לשפר את יכולות השיח שלהם, ואני מבטיחה לכם, מדובר בחוויה מהנה למדי, נסו מדי פעם ליישם את העקרונות של גרייס על הדברים שאתם אומרים. אמנם, גרייס יצא מנקודת הנחה שאלו העקרונות שמנחים את השיחה בינינו, אבל נוכל להגדיל בכך שנחתור לכך.

שירלי אור היא בלשנית וסטודנטית באוניברסיטת תל אביב העובדת על הדוקטורט שלה בימים אלו בנושא פרגמטיקה ושיח.

לחשוב כמו תינוק

כתבה: שירלי אור
עורכת לשון: יעל מדר

אם היינו יכולים להצביע על ההבדל העיקרי בינינו (המבוגרים) לבין אוכלוסיית התינוקות הייתי אומרת שההבדל נעוץ בהיעדר שפה. הבדל זה שהוא די מוסכם וגלוי לעין הוא הבדל בלשון המעטה. זאת אומרת, יש שיאמרו שתינוקות הם הרבה פחות מבני אנוש נטולי שפה. למשל, בעבר נהגו לחשוב על תינוקות חלק מהדברים האלה:

• תינוקות מוגבלים בחוויה החושית של כאן ועכשיו, ונעדרים יכולת של שיח והיגיון.
• תינוקות הם גושים של צרכים המונעים מרפלקסים של בכי ורעב.
• תינוקות אינם מצויים בהכרה מלאה (עד שנות ה-70 העוללים המסכנים האלה עברו בשל אמונה זאת ניתוחים ללא הרדמה).

נראה לי שאינטואיטיבית רבים יסכימו עם הטענה שההנחות לעיל אינן עולות בקנה אחד עם העובדה שתינוקות הם היצורים שלומדים בצורה היעילה ביותר מטלות מורכבות מאין-כמותן ובזמן שיא. אבל הטענה הזאת, גם אם נראית טריוויאלית, היא מחשבה של זמן ומקום - זאת אומרת, קל לנו לומר זאת היום אחרי שחווינו התפתחויות מדעיות ומוסריות, מהתקופה שקדמה לנו. בכל מקרה, ונכון להיום, הגישה השתנתה. מוחם של תינוקות הוכח כמצע פעילות פורה, ויש המנסים להתחקות אחר פעילות זו, כדי ללמוד משהו מכך בעבורנו (המבוגרים).

הנה, למשל, הבדל אחד בין מוחנו שלנו לזה של תינוקות. אחד היתרונות בחשיבתו של האדם הבוגר הוא יכולת המיקוד והריכוז המאפשרת לו לפתור בעיות מורכבות. תהליכי החשיבה של תינוקות, לעומת זאת, הם רנדומליים וחסרי מיקוד. עולות מתוך כך שתי שאלות מחקריות: 1) האם יכולת המיקוד והריכוז מסייעת בפתרון בעיות מורכבות יותר מהיכולת לחשיבה רנדומלית? 2) מה במוחם של תינוקות שונה מבחינת חומר ותהליך ממוחם של מבוגרים?
אז על השאלה הראשונה אין לי מענה אמתי, רק ניחוש שאציג בסוף. על השאלה השנייה אענה שלא מתוך דעתי האישית, אלא מתוך אוסף מחקרים מתחומים שונים. וכרגיל, כפי שאנו נוהגים פה, במסגרת השיח של לשון ושפה.

להלן שני ממצאים ותיאור של ניסוי אחד מתוך מאמר שהתפרסם בעיתון boston.com:
מחקר שנערך על תינוקות מצא כי במוחם של תינוקות קיימים יותר תאי עצב מבמוחו של איש מבוגר. תאי עצב האלה מתחילים "להימחק" מרגע שהמוח מבין מה נדרש לו ומה אינו נדרש, לכאורה. למה לכאורה? כי מי יודע מה נמחק שם ולמה. תפקידו של תהליך מחיקת התאים הוא להפוך את המוח ליעיל יותר. קרי, מוח המתמקד במטלות שאליהן אנו נדרשים. על השאלה שעלתה בגוף המאמר "מה אנחנו מאבדים?" ענו החוקרים שמדובר בגמישות מחשבתית. עוד מצאו החוקרים שבנוסף לריבוי תאי עצב נראה שיש שוני אנטומי של ממש במבנה המוח של תינוקות ובקשרים שבין החלקים השונים בו. שוני זה, כך גורסים החוקרים, הוא זה שמאפשר להם לעבד מידע רב בקלות יחסית.
*להורים מביניכם: זה גם מה שמקשה על תינוקות להירדם. אנחנו המבוגרים מסוגלים לחוות את המציאות דרך מסננים, אך תינוקות אינם מסוגלים לכך. הם חווים את המציאות כמות שהיא על כל חלקיה. ולכן גם קשה להם יותר להגיע למנוחה שמאפשרת להירדם. וזה מביא אותנו לניסוי שתואר במאמר.

בניסוי שנערך על ילדי גן הראו החוקרים לילדים תמונה של ילדה המתבוננת על תמונה של משפחה. החוקרים שאלו את הילדים על מה הם חושבים שהילדה חושבת (אם אני מבינה נכון את הניסוי, מדובר פשוט בתיווך של המחשבות שלהם עצמם). תשובתם של הילדים הייתה שהילדה חושבת על המשפחה, אבל וחשוב מכך: גם על המסגרת של התמונה, ועל הרקע של התמונה ואפילו על הכיסא שבצבץ ברקע. זאת אומרת, הילדה חושבת על כל מה שהיא רואה.

(קישור לכתבה: : http://www.boston.com/bostonglobe/ideas/articles/2009/04/26/inside_the_baby_mind/?page=2).

אז דיברנו על תינוקות, ועל ילדי גן, ולא סתם. מחקרים כיום, לפחות בתחום השפה, מקפידים מאוד על ניסויים בטווחי גילים צרים יותר, כי המוח עובד אחרת בכל גיל - כך מתברר! להלן שלושה מחקרים, שאותם אתאר בקיצור רב, מפאת הזמן והסבלנות של קוראיי, אבל אוסיף קישורים לאלו שיש להם זמן פנוי (הייתכן?!).

את המחקר הראשון של Dews&Winner ייתכן שהצגתי בעבר. המחקר נוגע ליכולת של ילדים להבין משמעות שהיא מעבר למשמעות המילולית, ובפרט את היכולת להבין מטפורות ואירוניות. הבעיה בהבנת שפה לא מילולית היא שהיא דורשת מהשומע לעבד משמעות אחרת מזאת שנאמרה במפורש. כשאנחנו אומרים "ג'וליה היא השמש" אנחנו לא משווים את ג'וליה לעצם הקרוי שמש, אלא מתארים את ג'וליה דרך תכונה או תכונות המשותפות לשני העצמים, במקרה הזה: אור, ששוב מדומה לתחושה של מלאות והתפעמות. זאת אומרת, משמעות שהיא מעבר למשמעות המילולית מחייבת את השומע לדחות את משמעות המשפט המפורש ולחפש אחר משמעות אחרת המסתדרת עם ההקשר הנתון.

לאחר תיאור מקיף ומעניין של החוקרות את ההבדלים הלשוניים שבין מטפורות לבין אירוניות, תיאור שאותי הפתיע ברמת העומק שלו, הן מציגות את ההבדל החשוב ביותר בין שתי התופעות האלו הקשור לעיבוד הקוגנטיבי שלהן (חשוב ביותר לענייננו). אז מה קורה אצל ילדים? אם מדובר במטפורה נראה שכל עוד ידע העולם של הילד מכיל את ההיבטים הכלולים במטפורה הוא יבין אותה. מדי פעם הם עשויים לייחס חשיבות גדולה יותר לתכונה מסוימת על פני אחרת. למשל ב"ג'וליה היא השמש" הם עשויים לחשוב שג'וליה היא פשוט חמה. אבל טענתן היא שמטאפורות רבות יובנו כהלכה עד גיל 3 או 4. באירוניות המצב מעניין יותר. גם אם ידע העולם הרלוונטי למשפט מצוי בחזקתו של הילד הוא לא יצליח להבין אירוניות עד גיל 6 פחות או יותר. ולמה? כי יש חלק במוחו שעדיין אינו מפותח דיו. אותו חלק שמאפשר לו להתייחס אל עמדת הדובר כאל עמדה הנדרשת לעיבוד.

Dews, S. and Winner, E. (1997). Attributing Meaning to Deliberately False Utterances: The case of Irony. In: Ch.Mandell and A. McCabe (eds.). The Problem of Meaning: Behavioral and Cognitive Perspectives. Amsterdam: Elsevler. pp. 377-414. 

כאן אני עוברת לנושא הבא, שהוא יותר תיאוריה ממחקר נקודתי. התיאוריה קרויה Theory of Mind. תיאוריה זו מתעסקת ביכולת לייחס מצבים מנטליים לעצמך ולסובבים אותך. זאת אומרת שהיכולת להבין שלאחר יש רצונות או מחשבות או כוונות - בכלל לא מפותחת מבטן ומלידה. הנה ניסוי מפורסם בתחום הקרוי " The False Belief Test".

אני חייבת לציין שברמה האישית והאינטואיטיבית קשה לי להסכים עם ההנחה הבסיסית של התיאוריה כמות שהיא, קרי שילדים עד גיל מסוים לא מסוגלים לייחס מצבים מנטליים לאחרים, גם אם פישטתי את זה מדי. אומרים (ג'ון דו'ס שכאלה) שתינוקות רכים, למשל, מרגישים את אמם. ברור שזאת לא הכוונה אבל לפעמים אנחנו כן חשים שילדים חשים אותנו. קשה להתווכח עם הממצאים, אבל אינטואיציות, אפילו שרבים נוהגים לבטלן, הן בסיס לגיטימי בעיניי להפרכת עמדות גם אם מדעיות. וייתכן שהפער קשור במושגים. נאמר: החלק שעליו הם מדברים קשור במנגנון הלשוני, בעוד שאני עשויה לדבר על מנגנון על-לשוני או אפילו על-חושי (וראו איך אני נזהרת מלומר בפשטות טלפתיה. בכל זאת - מנסה לשמור על ז'רגון מדעי [חחח], לא שטלפתיה לא נחקרת גם כתופעה מדעית).

את הסרטון השני שאני מצרפת שהוא קצת יותר ארוך אני אסביר בקצרה, כך שמי שמעוניין לראות אותו מוזמן לדלג לפסקה הבאה. סרטון זה ניתן במסגרת ההרצאות הידועות של TED והוא עוסק בפריצות הדרך שנעשו במסגרת התיאוריה Theory of Mind. אלו הם שלושת הממצאים העיקריים שצוינו בהרצאה:

1. קיים אזור מובהק במוח שתפקידו הוא לחשוב על מחשבות הזולת. הוא מצוי מעל אוזן ימין ומעט מאחוריה. אנחנו נפעיל את החלק הזה כשנקרא ספר או ננסה להבין על מה מישהו מדבר, אבל לא כשנפתור, למשל, משוואה מתימטית. 
2. ההתפתחות של אזור זה חלה בגיל הילדות והוא אמור להיות מוכן דיו עד גיל 5-4. מה המשמעות של "דיו"? הכוונה היא למפותח מספיק בשביל להבין את מחשבת הזולת ברמה זו או אחרת. עוד הם מצאו כי היכולת לשפוט את המהלכים המוסריים הקשורים במחשבת הזולת תלויה באזור זה, אבל היכולת הזאת מגיעה לבשלות - הזהה לזאת של האדם המבוגר - רק בגיל 7, ולפעמים ממשיכה בגילים 11-8.
3. אפילו שהחלק הזה מפותח אצל בוגרים הוא שונה אצל כל אחד, והשינויים האלה משפיעים על ההכרעות המוסריות שאנחנו עושים ביחס לאחרים. 

להלן הקישור להרצאה: https://youtu.be/GOCUH7TxHRI

ההקשר המוסרי לוקח אותי לניסוי השלישי והאחרון בסדרת הניסויים של פוסט זה. מי שצפה בסרטון שינסה להיזכר ברגע שבו הילדים נשאלו לגבי אשמתו של הפיראט בלקיחת הסנדוויץ'. ילדים עד גיל 5 שפטו את הפיראט כאשם, אפילו שלא היו לו הכלים לדעת שהוא לוקח סנדוויץ' שאינו שלו (ביאור לאלו שלא צפו). קרי הם שפטו את המציאות האובייקטיבית של הסיטואציה ולא התייחסו למציאות הסובייקטיבית של הפיראט. השיפוט המבוסס על המציאות האובייקטיבית, שהוא בין יתר הדברים נושא המחקר שלי, מלמד על חשיבה לוגית שאינה מתחשבת בהיבטים שאינם חלק מהעובדות כהווייתן. הניסוי הבא שאני אציג לא קשור בקשר הדוק לזה שהוצג קודם, אבל אולי אחרים כמוני יחושו ברלוונטיות שביניהם. בכל מקרה, גם הפעם מדובר ביכולת המצויה אצל ילדים שנכחדה ממוחנו כמבוגרים והיא היכולת האינטואיטיבית לחשיבה לוגית.

לפני המאמר, כי באמת שחשיבה לוגית גדולה על רובנו, בואו נתחיל מלהסכים על כמה דברים. זה לא יהיה פשוט כי החשיבה הלוגית שלכם הלכה לפח בגיל 6. מה המשמעות של המשפט: "חלק מעובדי החברה השתתפו בהפגנה"?

1. כל עובדי החברה השתתפו בהפגנה.
2. לפחות עובד אחד השתתף בהפגנה.
3. לא כל עובדי החברה השתתפו בהפגנה.
4. אף עובד מהחברה לא השתתף בהפגנה.

רמז: יש יותר מתשובה אחת נכונה. למעשה התשובה היחידה שאינה נכונה היא (4). הדרך שבה אנחנו בדרך כלל מבינים את המשפט היא כמו במשפט (3). אבל הטווח הריאלי של חלק הוא למעשה לפחות אחד ואולי כולם. זאת אומרת, שגם משפט (2) נכון ומשפט (1) בהחלט עשוי להיות נכון, אפילו שזה לא מרגיש כך אינטואיטיבית. למעשה כשמבינים את המשמעות הריאלית (לוגית) של חלק אנו רואים שאפילו שמשפט (3) עשוי להיות נכון, הוא גם עשוי להיות שקרי. יכול להיות מצב שמישהו יאמר "חלק מעובדי החברה השתתפו בהפגנה" ויתכוון לכולם. זה לא סביר, אבל הוא לא משקר. אז למה אנחנו מבינים את המשפט הזה בלי לזהות את הפוטנציאל השקרי? או לחלופין למה אנחנו לא מקבלים את משפט (1) כתרגום אפשרי של המשפט? בגלל עקרון הרלוונטיות, האומר כי אם הדובר היה רוצה לומר שכולם נהגו כך הוא היה משתמש במילה הכי מתאימה [כולם], ולא במילה שהיא גם מתאימה. שהרי לפי עקרון הרלוונטיות הדוברים מביעים מקסימום מידע שיצריך מינימום מאמץ מהנמען. 

יש מילים מסוימות בשפה, ואני לא אכנס לאילו בדיוק, שאנחנו לא מבינים אותן כמו שהן (לפי פירושן הלוגי), אלא לפי פירושן הפרגמטי, זאת אומרת, לפי הפירוש הרלוונטי ביותר בשיח (כלומר, אנחנו מונָעים מעקרון הרלוונטיות). יותר מזה, אנחנו דוחקים את הפירוש הלוגי - והנכון אובייקטיבית - עד כדי כך שהוא נראה לנו לא נכון. נחזור על זה רגע: פירושו הלוגי של חלק הוא לפחות אחד ואולי כולם. פירושו הפרגמטי של חלק הוא לפחות אחד אבל לא כולם. לצורך ההבהרה, הפירוש הלוגי הוא הפירוש הנכון של הביטוי (לפחות נכון אובייקטיבית). אנחנו נוטים למשמעות הפרגמטית בשל הציפייה שהדובר יאמר "כולם" אם זה המקרה. הנה עוד דוגמה: "ארבעה ילדים הלכו לים"  פירושו הלוגי הוא "מינימום ארבעה ואולי יותר". לעומת זאת פירושו הפרגמטי הוא "בדיוק ארבעה".

המחקר האחרון שאציג בחן את המשמעות המתקבלת אצל דוברים ביחס לשתי מילים might ו-some בקבוצות גיל שונות ובשלושה ניסויים נפרדים. הטענה המרכזית של המחקר הנוגעת לענייננו, כי היו רבות נוספות, היא שילדים בני 9-7 מתירים פירוש לוגי של might יותר ממבוגרים. קרי הם מקבלים את טענת ה-must הכלולה בה יותר ממבוגרים. והדבר נמצא נכון גם בעבור ילדים בני 10-8 ביחס למילה some. ממצאים אלה העידו על נטייה טבעית יותר לחשיבה לוגית אצל ילדים. הנטייה הזאת לחשיבה לוגית נמצאה גם בניסויים אחרים שתוארו במאמר (לאלו המכירים למשל את הסוגיות הקשורות לקשר "או" ילדים נטו לבחור בפירוש inclusive יותר ממבוגרים שנטו לפירוש exclusive).

Noveck, I. (2001) When Children are More Logical than Adults: Experimental Investigation of Scalar Implicatures. Cognition 78. pp.165-188.

נחזור שוב לשאלות שהצגנו בהתחלה: 1) האם יכולת המיקוד והריכוז מסייעת בפתרון בעיות מורכבות יותר מהיכולת לחשיבה רנדומלית? 2) מה במוחם של תינוקות שונה מבחינת חומר ותהליך ממוחם של מבוגרים?

על השאלה השנייה עניתי בצורה סלקטיבית דרך ההצגה של המאמרים והכתבות שקראתם. אני מניחה שיש עוד דברים רבים ואולי מעניינים יותר ממה שמצאתי - מי שמכיר מוזמן לשתף. אבל מה שכן נכתב פה מעניק תחושה מקורבת על כך שאנחנו לא עובדים אותו הדבר בדיוק. על השאלה הראשונה הבטחתי שאציג את הניחוש שלי שהוא מן הסתם ניחוש בלבד ונראה לי שבשלב זה הוא גם ברור מאליו. אז התשובה שלי היא "לא": היכולת להתמקד בנושאים לא רק שאינה מאפשרת לפתור בעיות מורכבות טוב יותר, אלא שהיא כנראה פוגמת בכך. אילו משימות אתם יכולים להעיד על עצמכם שעשיתם לאחרונה שהן מורכבות יותר מהמשימות העומדות בפני תינוקות? אני באמת לא מצליחה לחשוב על משימה כזאת. יש משימות שכמבוגרים אנחנו מסוגלים להם ותינוקות או אפילו ילדים אינם מסוגלים להם, אבל האם הן "מורכבות" יותר? לא נראה לי...

דבר אחרון מחוץ לעניין. בשיחה עם חברים בחתונה של חבר טוב דיברנו קצת על הבלוג. הם אמרו לי לאחר פרגון הולם ומחמם לב שהם לא מגיבים כדי לא לחפור. אז לאור העובדה שאני חופרת פה בלי שום בושה אני יכולה לומר שאשמח לחפירות הדדיות או סתם דעות ומחשבות. אתם יכולים לעשות את זה באופן פרטי מולי או סתם ליצור דיון משל עצמכם פה למטה בתגובות, אפילו שזה לא פייסבוק וזה מאוד לא קונפורמיסטי להתדיין מחוץ ל-wall.

שירלי אור היא בלשנית וסטודנטית באוניברסיטת תל אביב העובדת על הדוקטורט שלה בימים אלו בנושא פרגמטיקה ושיח.

עברית ישראלית

כתבה: שירלי אור
עורכת לשון: יעל מדר

אולי תופתעו לגלות, ואולי לא, כי קיימת במחקר שאלה שכזאת: "האם העברית היא עברית?" על פניו שאלה מוזרה, אבל כזאת שמאחוריה דיון שלם ופורה. למעשה, מדובר באחד מהדיונים הוותיקים במחלקה ללשון העברית.

נתחיל מלהבין את השאלה:
טענה א': שפה באשר היא מורכבת ממערכות לשוניות שונות. ככה אנחנו, בני האדם, אוהבים את הדברים מסודרים בקבוצות או מערכות, כפי שנהוג להתייחס לכך בבלשנות. יש את מערכת הפועל, מערכת שמות העצם, וכך הלאה. בכל מערכת שכזאת מתקיימת חוקיות. דוגמה לחוקיות: שמות עצם בעברית יקבלו סיומת -ָה אם השם הוא בנקבה, סיומת -וֹת אם השם הוא ברבות, וסיומת -ִים אם השם הוא ברבים (ילד, ילדָה, ילדוֹת וילדִים).
טענה ב': השפה העברית היא השפה שבה השתמשו היהודים שחיו בארץ ישראל החל מהמאה השנייה לפנה"ס, והידועים גם כאבותינו.
טענה ג': מהמאה השנייה לפנה"ס ועד ימינו-אנו עברה העברית גלגולים רבים, ובפרט ארבע תקופות לשון מובהקות, שתכף נפרט על אודותיהן. ארבע תקופות הלשון האלו נקראות לשון המקרא, לשון חכמים (חז"ל), לשון ימי הביניים, לשון תקופת ההשכלה (ועד היום). בכל תקופת לשון התווספו לעברית מאפיינים מסוימים ונשמטו מאפיינים אחרים. למשל: בלשון המקרא מילת הזיקה הייתה "אשר" ובלשון חז"ל מילת הזיקה הפכה להיות "ש".

מסקנה - שהיא גם הבהרת השאלה לעיל: אם השפה שהייתה נהוגה במאה השנייה לפנה"ס היא השפה הנהוגה בפי הדוברים היום, גם אם בשינויים קלים במערכות השונות, אזי ניתן לקרוא לשפה זאת: "עברית".

הערת אגב: המסקנה לעיל מיוצגת במבנה של טענה לוגית. פוסט זה זכה לצפיות המעטות ביותר. יש פה ניסיון נוסף להפריח חיים בשממת הפוסט ההוא...

אז איפה נח הוויכוח? על צמד המילים "שינויים קלים" המצוי במסקנה. מן הסתם, אסכולה אחת תטען שהשינויים הם קלים והעברית שאנו מכירים מלשון המקרא והתנ"ך היא העברית שאנו דוברים אותה כיום. אסכולה אחרת תטען שאין ללשון המקרא וללשון ימינו קשר הדוק כפי שהיינו רוצים להאמין.

גלעד צוקרמן, מחבר הספר "ישראלית שפה יפה", עומד בראש האסכולה הגורסת שהעברית של היום נושאת רק את שמה של השפה שהייתה נהוגה דאז. לדידו, השינויים במערכות השונות הם כה מרחיקי לכת שלא ניתן לראות בשתי הלשונות, אז והיום, שפה אחת. ולפי שאין דרך לראות בהן שפה אחת הוא קורא לשפה שאנו דוברים אותה כיום "ישראלית", כדי להבחין אותה מן "העברית" שהייתה נהוגה אז. לדידו, הישראלית לא התפתחה מהעברית במרוצת שנות קיומה, אלא היא מעין יצור כלאיים של יידיש, בעיקר, ועוד שלל לשונות אירופיות הדבורות במילים עבריות.

בחנו את עצמכם: כמה מהמשפטים שלכם הם הלכה למעשה תרגום של ביטוי? הנה לנו שתי דוגמאות להמחשת הטענה:

מן האתר "תןגאג"

• דוגמה תחבירית: "לקחת מקלחת" אנחנו לא באמת לוקחים מקלחת, אלא מתקלחים. אבל למרות הפועל היפה, הקצר והאלגנטי בעברית בחרנו בחלופה אנגלית. בכלל אנחנו לוקחים תמונות, חוטפים סנדוויצ'ים וכיו"ב.
• וגם דוגמה לקסיקלית: המילה "נורא" משמעותה "מעורר יראה". בהוראתה המקורית בלשון המקרא המילה "נורא" העידה על יראה שלילית וחיובית, אך בעיקר חיובית וכציון שם תואר לאלוהים. המשמעות השלילית שנתגברה בעת החדשה חלה לאור התווספות המשמעות של "רע מאוד" בדומה ללשונות אחרות (אנגלית, גרמנית, רוסית) - הדיון בהרחבה באתר האקדמיה ללשון.

את המקרים האלו, ורבים אחרים, ניתן לפרש על דרך צוקרמן, קרי שהישראלית בהשפעת הלשונות הללו הלבישה על התוכן הלועזי צורה עברית. אל מול הפירוש הצוקרמני ניתן לטעון כי לא כל שינוי נובע מהשפעה חיצונית, ויש שינויים הנובעים מתהליכים פנימיים. נחזור לדוגמה של המילה "נורא". ייתכן באמת כי השינוי הוא בהשפעת לשונות זרות, אך השינוי גם עשוי להיות מיוחס לתופעה לשונית מקיפה יותר הקרויה "העצמה רגשית", קרי מילים שיש להן תוכן בסיסי רגשי מועצמות בהדרגה. זאת משום שהן מאבדות מ"זעזוען" במרוצת הזמן.

לסיכום: לדעת צוקרמן ואלו האוחזים בגישתו, לשפה העברית ראוי יותר לקרוא ישראלית, משום שהיא אינה קשורה ללשון שדוברה פה בימי קדם. טענה זאת וגם ספרו "ישראלית שפה יפה" עוררו רעש רב. רוביק רוזנטל מנה את ספרו כ"אחת מעשר השערוריות הלשוניות של העשור" (קישור לכתבה), וגלעד צוקרמן הפך להיות הילד השובב של הבלשנות העברית.

אבל היותו שערורייתי לא הופך אותו לטועה, בהכרח. בבחינה מדוקדקת של המערכות הלשוניות השונות אנו אכן מגלים שהמערכת היחידה שנותרה בעינה היא מערכת הפועל (שזירת שורש בבניין). מה קרה לשאר המערכות? מערכת השם (שמות עצם, שמות תואר וכיו"ב) התרחבה לאין ערוך. אבל דבר זה נהוג בכל הלשונות, שהרי העולם מתפתח ונדרש לשיים (= naming) אותו. במילות התפקוד (מילות יחס, מיני מורפמות) כמעט ולא נוגעים אף פעם. ומערכת הזמנים, שעוד רגע נרחיב על אודותיה, השתבשה והשתנתה ואינה מה שהייתה.

מה היא מערכת הזמנים?
הזמן באופן כללי הוא מושג לא ברור ולא רק בהקשר של שפה. חשבו על זה, המושגים: עבר, הווה ועתיד אינם אלא בחירה אחת מתוך רבות אחרות לתיאור רצף הזמן - אם קיים דבר כזה בכלל. אמנם הם נראים לנו אינטואיטיביים, אבל רק כי אנחנו רגילים לכך. ואיך אני יודעת את זה? כי בשפות שונות קיימות מערכות זמנים שונות. זאת אומרת, לא כולם משתמשים בעבר, הווה ועתיד לתיאור הזמן.

כשאני רוצה לתת דוגמה מוזרה מאוד אני פונה אל התרבות היפנית, אבל הפעם לא מצאתי הרבה למעט העובדה שבשפה זאת אין צורות עתיד. ביטוי של פעולה עתידית יבוצע דרך ההקשר או מילות זמן (מחר, למשל). אפשר למצוא התייחסויות שונות לזמן גם אצל שבט אמזונה מסוים בברזיל (קישור לכתבה של BBC) וגם אצל שבט ההופי באמריקה (קישור לוויקיפדיה). וגם בעברית בעבר וכיום יש "שטיקים".

רגע של וידוי לפני ההסבר על מערכת הזמנים: מערכת הזמנים הייתה ועודנה הנושא הכי מסובך שלמדתי. ותסלח לי מורתי פרופסור אורה שורצולד שבאמת עשתה הכול כדי להבהיר לנו את הנושא.

מערכת הזמנים, מאז ועד היום:

• לשון המקרא: אחת הסברות היא שבצורות הפועל, כפי שאנו מכירים אותן, לא הייתה כלל הבחנה בין הזמנים. קרי קראתם פועל כלשהו, ורק לפי הצורה לא יכולתם לדעת איזה זמן הוא מציין, למשל: אם היום תראו את הפועל "התלבש" תוכלו לומר שמדובר בעבר ואם תראו "יתלבש" תאמרו עתיד. אז מה צורות הפועל כן ציינו? אספקט. צורות בתבנית "יִקְטוֹל" ציינו פעולה שלא נשלמה (עתיד בימינו). צורות בתבנית "קָטָל" ציינו פעולה שנשלמה (עבר בימינו). צורות "וַיִּקְטוֹל" ציינו גם כן עבר מוגמר. בנוסף לכך יש צורות עתיד מוארכות ויש מקוצרות ויש גם סיפור שלם עם ו' ההיפוך (וַיִּרְאֶה) - אבל לא נכביר. רק נסכם ונחזור על הנאמר לעיל שמערכת הזמנים בלשון המקרא לא ציינה זמן מובהק אלא מודוס. מודוס, בבלשנות, הוא מצבו של האירוע (התקיים, מתקיים, יתקיים, הלוואי שיתקיים).
• לשון חכמים: החלה התייצבות של המערכת, כפי שאנו חושבים שאנו מכירים אותה כיום, "פָּעָל" לציון עבר; "פּוֹעֵל" לציון הווה; "יִפְעַל" לציון עתיד; ו"פְּעַל" לציון ציווי והוא המודוס היחיד. 
• אבל, לפי שורצולד, והדוגמאות הן שלה, הלכה למעשה מערכת הזמנים הנהוגה כיום איננה כזאת אף שנאמר לנו כך בספרי הלימוד, לדידה:
• פָּעָל: מציין עבר, אספקט מוגמר ומוחלט: "אתה פונה ברחוב אלנבי, פָּנִיתָ?"
• פּוֹעֵל: מציין הווה או עתיד או עבר סיפורי: "אני נוֹסַעַת בחודש הבא לשוודיה"; "מחר אני מַתְחִילָה ללמוד"; "אתמול הלכתי ואת מי אני פּוֹגֶשֶת..."
• יִפְעַל: משמש בעיקר להקשרים מודָליים (=ביטוי של רצון הדובר). למשל: לציון הוראות (ציווי): "לך תִּשְטוֹף את הכלים" או להבעת רצונות: "הלוואי וְתִתְחַתְנִי במהרה".

לאן נעלם הציווי? ובכן, הציווי הוקדש למגזר שלם הקרוי ילדים. אני נוטה להאמין שרוב הפניות שלנו אל ילדים הן בלשון ציווי, אם בתצורתן התקנית או בצורות עתיד. זה כלפי זה אנו כמעט ולא משתמשים בלשון ציווי. מדוע? שתי סיבות: הסיבה הראשונה והמקובלת יותר היא שצורות הציווי אינן מנומסות בשיח. אבל הסיבה השנייה, והיא דעתי הפרטית, נובעת מכך שצורות ציווי הן חזקות מדי לשיח. תגידו - אנחנו מקללים, מעליבים, פוגעים ומשמיצים - אז ציווי הפך להיות קשוח מדי לטעמנו? ייתכן שאני טועה, אבל זאת לא תהיה המילה הראשונה שנעלמה מהשיח לאור "צְרִימוּתָה". אם נחזור ליפנית, המילה "לא", למשל, לא קיימת בשפה היפנית בשל היותה, או היות המשתמש בה, גס ולא מתורבת. לצורך הדיוק, המילה עצמה קיימת, אבל לא תמצאו אותה בשיח, אלא רק בספרי הלימוד (קישור לכתבה).

אז עד כמה חזקות צורות הציווי? קחו כדוגמה את הניסוי של מילגרם. אמנם הניסוי עצמו לא מתמקד בסוגיה לשונית, אלא בסוגיה פסיכולוגית אבל אחד האמצעים בניסוי היה שימוש בלשון ציווי. אני לא יודעת לכמה מכם יצא להכיר את הניסוי של מילגרם. אבל כל מי שלא מכיר - חובה עליו להכירו. אני חושבת שנדרש אפילו שיהיה חלק מתכנית הלימודים - אבל נראה לי שלשי פירון יש אג'נדה עמוסה מכדי להציע לו את זה.

אז הניסוי בגדול - ממש בגדול - הוא ניסיון של החוקר סטנלי מילגרם מאוניברסיטת ייל להבין צייתנות. צייתנות הדומה לזאת שחלה במלחמת העולם השנייה אצל הנאצים. השאלה שהנחתה את המחקר הייתה "איך יכול להיות שהנאצים פשוט צייתו לפקודות המזעזעות שניתנו להם?" לאחר מלחמת העולם השנייה היה משבר גדול גם בקרב האוכלוסייה הגרמנית - הם, כאילו ולפתע, ואולי לא בכאילו, הבינו את שהתרחש. אז איך זה קרה? זה מה שמילגרם ניסה להבין בעצמו.

בניסויו היו שלושה בעלי תפקיד. הנבדק - שעליו הורו לתת זרמי חשמל לגורם שלישי, כל פעם שהלה טועה במשימת זיכרון פשוטה ובנאלית. החוקר ששהה באותו החדר עם הנבדק. החוקר, מדי פעם בפעם או כשזיהה היסוס אצל הנבדק, ציווה עליו להמשיך ולתת את השוקים החשמליים לגורם השלישי ששהה מחוץ לחדר. הגורם השלישי - שהיה למעשה שחקן מטעם הניסוי. במהלך הניסוי הנבדק הגביר, כמתבקש ממנו, את עוצמתם של השוקים החשמליים. בדיווחי התוצאות של הניסוי נראה כי יותר משני שלישים מהנבדקים נתנו לגורם השלישי זרמים חשמליים ברמות הכאב הגבוהות ביותר, וכל הנבדקים הגיעו לרמות חשמול גבוהות למדי. מעבר ללקח הצר שבו השתמשתי בדוגמה זאת, להוכחת טענתי באשר לעוצמת כוח הציווי, לניסוי יש עוד השלכות רבות, מן הסתם.

נתנער ונחזור: "מה אם כך הופך את העברית לעברית ולא לישראלית?" טענתם העיקרית של האוחזים בדעה שהעברית היא עברית היא שדרכי היצירה בשפה הן עדיין שֵמיות במהותן ונשענות על תבניות בשפה העברית. הוכחה לכך היא לשון ילדים. אחת הסיבות לכך שלשון ילדים מהווה הוכחה טובה במחקר לשוני נובעת מטבעה הפנימי. זאת אומרת, מחקר של לשון ילדים מאפשר לְחוקרים לבחון תהליכים טבעיים בלשון ותפיסות אינטואיטיביות של השפה - הבאים לידי ביטוי בלשונם הרגילה. חשבו על כך: כשילדים רוכשים שפה הם לא מכירים, מן הסתם, את כל אוצר המילים, ולפעמים הם נדרשים לאלתר כדי להביע משמעות. האלתורים הללו, בהקשר של השיח שלנו, העידו כי הדרך המועדפת על ילדים ליצירה חדשנית בשפה היא דרך יציקת שורשים בתבניות. שמעתם פעם ילד האומר "בָּנָה" במקום "בַּת" או "לְסַנֵּר בובה".
(שורצולד, א. פרקים במורפולוגיה העברית - יחידה 4. האוניברסיטה הפתוחה. עמ' 37-41)

אז אני לא יודעת מאיזו אסכולה השתכנעתם יותר. זאת של צוקרמן או זאת של כל השאר. קשה להכריע בצורה חד משמעית שהשפה שאנו דוברים אותה אינה עברית ובה בעת תחושה חזקה אומרת לנו שזה כך. אולי כי שפה היא גם תרבות? אבל גם זה לא משכנע מדי, כי יש שיאמרו שאנו יותר חיקוי של התרבות המערבית האשכנזית שצוקרמן טוען ששפתנו ינקה ממנה, מאשר תרבות בפני עצמה.

ואם בתרבות עסקינן, אם שפה היא ראי לתרבות - כפי שאני נוטה להאמין - אז איך התרבות האנושית בכלל מתפתחת? באופן לינארי בדומה לשפות - או שמא אנו נידונים למעגליות אין-סופית כפי שהוצע במרומז בניסויו של מילגרם? אני חושבת שזה לא זה ולא זה, וגם שניהם - זאת אומרת - אמצע. אומרים, למשל, שהורות היא תבנית החוזרת על עצמה במשך הדורות (מעגליות), ושעל כל אחד ואחת מאיתנו נגזר לנהוג באופן שבו נהגו הוריו איתו. מאידך, פעם קראתי שאחת הדרכים לשבור את התבנית הזאת היא דרך מודעות גבוהה להורות שהלה עבר. קרי, שהדרך לשינוי אמיתי תחול רק אם התהליך עצמו הובן כהלכה (לינאריות חיובית [יש מושג כזה?!]). ופעם אחרונה חזרה ללשון העברית.

קשה לנתק את הדיון הלשוני וגם הכללי מהסיפור המיוחד של העברית, כי העברית או הישראלית - אם כבר החלטתם - היא מקרה מיוחד בהיסטוריה האנושית של השפות. והסיבה לכך נובעת מכך שזאת השפה היחידה שהצליחו להחיות יש מאַיִן לאחר 2000 שנה שבהן היא לא דוברה. מה שהופך התפתחות לינארית קלאסית חסרת קיטועים לְלא אפשרית לא משנה באיזו אסכולה מצדדים.

שירלי אור היא בלשנית וסטודנטית באוניברסיטת תל אביב העובדת על הדוקטורט שלה בימים אלו בנושא פרגמטיקה ושיח.

לחם עבודה

עורכת לשון: יעל מדר

כתבה: שירלי אור

דיפול מגנטי
האיור מובא מתוך אתר גומא

לשונות שמיות, שהעברית אחת מהן, מאופיינות בשדות סמנטיים המונעים משורש המילה. מה זה אומר? שדות סמנטיים הם אוסף מילים מאותו התחום. לפעמים מדובר במילים קרובות, למשל 'חמדן' ו'חמדנות', ולעתים במילים נרדפות או קרובות ואז השורש רלוונטי פחות, למשל 'חמדנות' ו'תאוותנות'. המונח, אני יכולה רק להניח, הוא אנלוגיה למונח המוכר יותר מתחום הפיזיקה: שדה מגנטי. אחת מתכונותיו של השדה המגנטי היא קיומו של מרחב סביב איזשהו זרם חשמלי או מגנט ושבו פועלים כוחות זה על זה. מן האיור, המדמה סוג מסוים של שדה מגנטי, ניתן ללמוד כי הכוחות פועלים מן הכוח ואל הכוח.

הלקסיקון פועל בדומה למערכת פיזיקלית זאת. בשפות שמיות ניתן לראות בגרעין את השורש שממנו נובעות מילים, אך גם המילים עצמן מביאות לתזוזות במשמעות של השורש. הסתכלות שכזאת על השורש מבוססת על שני מושגים חשובים בבלשנות.

מחקר דיאכרוני: מחקר הבוחן תופעה לשונית נתונה באספקט של זמן. במקרה הנוכחי היינו יכולים לחקור את השורש והתמורות שחלו בו במרוצת שנות קיומו. למשל השורש קל"ס, שבלשון המקרא פירושו לקלל ולבזות ובלשון חז"ל פירושו להלל ולשבח. שיטה זאת הייתה בלעדית עד להופעתה של הבלשנות המודרנית.
מחקר סינכרוני: מחקר הבוחן תופעה לשונית נתונה באספקט של מרחב. נאמר, בחינת השימוש בשורש מסוים בקרב קבוצות אתניות שונות בזמן נתון.

מן ההקשר הפסיכו-בלשני רק אוסיף שאם יצמידו אלקטרודות לראשכם ויבחנו אילו אורות נדלקים בהצגת מילים שונות תיווכחו לגלות שהצגת המילה 'חמודה' מעוררת אצלכם במידה מסוימת גם את המילה 'חמדן' ו'חמדה'. ומדוע? כי קיימים קשרים בין המילים, או אם תרצו לשמר את המטאפורה מתחום הפיזיקה - כוחות.
**כשאני אומרת שהמילה מתעוררת אני לא אומרת שהיא קופצת למודעות, אלא שהמוח הופך אותה לזמינה יותר אם יידרש לכך. אולי יום יבוא וארחיב על כך...

כפי שכבר צוין לעיל, שדות סמנטיים אינם מונעים על בסיס שורשיות בלבד אלא גם על בסיס קשרים סמנטיים, תחביריים או פונולוגיים. למשל, המילה 'חתול' מעוררת אצל אנשים ברמה זו או אחרת את המילה 'כלב'. בגדול, ניתן להתייחס לשדות סמנטיים כאל מערכת המאורגנת על בסיס משמעות באשר היא. במקרה, כך יצא, שבשפות השמיות, ועברית בהן, השורש הוא גרעין בעל משמעות, ובעת שיוצקים אותו בתבניות שונות נוצרות תיבות (מילים) הקשורות זו לזו במשמעות. מובן שבשדה יכולות להימצא גם מילים שאינן מאותו השורש, אבל סביר להניח שבכל שדה יש מילים שלהן אותו השורש. אנחנו נתמקד הפעם ובפוסט זה בכוחות שהשורש מפעיל.

אתנחתה מעניינת (אני מקווה):
העיסוק בשדות סמנטיים החל להתפתח בשנות השלושים של המאה ה- 20 מתוך צורך לארגן באופן שיטתי את הלקסיקון. לפני כן הוא שימש בעיקר את האנתרופולוגים שעסקו במיפוי אוצר המילים הנהוג בשפה נתונה. בדרך זו של מיפוי אוצר מילים נתאפשר לאנתרופולוגים ללמוד את התרבות של אותה חברה ותרבות בכלל.

אחד מהגילויים היה שבתרבות העולמית קיימים שני שדות הנחשבים לשדות קלאסיים, זאת אומרת, שדות המשותפים לכל התרבויות: 1) שדה קרבת המשפחה; 2) שדה הצבעים. מובן שאין אחידות לקסיקלית בין התרבויות, אבל קיומם מצוי בכל שפה. במחקר על עקרונות בשדות של צבעים מצאו החוקרים ברלין וקיי:

• בשפה שבה קיימות שתי מילים לציון הצבע, המילים יחולקו לפי רמת בהירות (כהה-בהיר).
• במערכות מפותחות יותר של צבעים, סדר הופעתם של שמות הצבעים יהיה כדלהלן: אדום > צהוב וירוק > כחול, אפור, כתום וסגול.

Berlin, B. & Kay, P. (1969). Basic color terms: their universality and evolution. Berkeley: University of California.

  

אתנחתה שנייה:
רובכם מעיינים במילון כאילו היה מסודר לפי האל"ף בי"ת. אבל למעשה אין הדבר נכון!! אבן שושן, למשל, מסדר את מילונו לפי השורש. בנוסף קיימים מילונים המסודרים לפי רעיונות, קרי שדות סמנטיים. מילון שכזה נקרא תזאורוס והוא שימושי מאוד למי שעוסק בכתיבה.

למה זה מעניין בכלל?
סוגיית הקרבה בין מילים, כפי שציינתי קודם, העסיקה בעבר אנתרופולוגים שראו בכך דרך ללמוד על התרבות. ככלל אני מתנגדת לבלשנות חטטנית, א-מודרנית, אבל גם אני חוטאת בכך לפעמים והקרבה שבין מילים מסוימות מרתקת אותי. הנה לכם למשל דוגמה דמגוגית. באחד משיעורי הערבית שלמדתי עיינתי לי במילון מחפשת קשרים בין מילים (ומזל שעיסוקי הוא לשון, אחרת זה היה יכול להיראות כתחביב הזוי). בעבור השורש سكن (סכ"נ) מצאתי את הפירושים הבאים: מנוחה, שקט, מגורים, שכינה, ביטחון, אמון - מצליחים לקבל את אותה תחושת מנוחה. אבל לפתע הגיחה המילה 'סכין'. מה הקשר? לא רוצה לחשוב על זה.

בעברית המצב לא הרבה יותר טוב דרך אגב... לשורש עב"ד, יש שיאמרו, משמעות חיובית של 'עבודה'. גם עיבוד - אם חקלאי ואם קוגניטיבי - כרוך במאמץ שנתפס אצלנו כעבודה. אבל גם המילה 'עבדות' שייכת לשדה. ואכן המרחק הוא לא כזה גדול. הנה סיפור קצר ומזעזע. באחד מראיונות העבודה שהייתי בהם לאחרונה הגעתי לבית ספר פרטי שלא אנקוב בשמו, כי ממילא כל בתי הספר הפרטיים הם בעייתיים מעצם הגדרתם (איזו צביעות מצדי, אה?! :). בכל מקרה, אחרי סדרת שאלות שהבהירה לי שאני לא מעוניינת להיות חלק ממוסדם עלמת הגיוס שאלה אותי אם אני מוכנה לעבוד שישי-שבת. עכשיו קודם כול: מה?! עניתי לה ששישי רק אם מדובר במשבר ובטח שלא בשבת. בשיא התמימות - או טיפשות - היא שאלה אותי, בחורה שיושבת מולה בגופייה, אם אני דתייה. בשלב זה ידעתי שאני לא מעוניינת לעבוד שם ועניתי לה עדיין בנימוס שאני לא דתייה אבל אני לא מוכנה לעבוד בשום פנים ואופן בשבת. שהרי שבת הוא היום שהוגדר בחוק כיום מנוחה על ידי מדינת ישראל בעבור אזרחים יהודים. עכשיו, ברור שיש משרות המחייבות עבודה בשבת, למשל שוטרים או תיירות ונופש, ויש גם מקרים חריגים - אבל בית ספר?!

ואז שאלתי את עצמי מתי קרה שהגבול בין עבודה לעבדות היטשטש כל כך. אז המציאות מלמדת שמזמן. אני פשוט התעוררתי לזה מאוחר מדי. קחו למשל את המאבק של עובדי הדואר - מאבק צודק כל כך שזה עצוב. מחליפים עובדים ותיקים, רגע לפני שהם מקבלים קביעות, בעובדי קבלן. ובואו נודה על האמת, עובדי קבלן הם העבדים המודרניים: ללא זכויות, עם שכר רעב וללא ביטחון תעסוקתי.

איך נתגלגלנו למציאות שבה אנחנו מאפשרים זאת בכלל? הרי אף אחד מאיתנו לא מייחל לעצמו להיות עובד קבלן, וברור לכולנו שזה פשוט איום ונורא. אז איך נתגלגלנו? הנה התגלגלות של שורש שתבהיר גם את המצב. פעם כתבתי ועתה אזכיר שבעיון במילון חשוב להבין שהפירושים מסודרים לפי משמעות ראשית ומשמעויות משניות. אין זה אומר שאחד מהפירושים אינו נכון או נכון יותר - פשוט קיים סדר שבדרך כלל מוכרע לפי תקופה או לפי חשיבות.

השורש כו"ח פירושו הראשון הוא היכולת לעשות דבר-מה (1) > בהמשך נמצא גם את היכולת להשפיע (2) > חוזק פיזי וחוסן נפשי (3) > גוף צבאי לוחם (4) > סמכות לפעול (ובשונה מהיכולת לפעול) [5] > כפייה או אילוץ של הזולת (6) > תוקף משפטי (7)  > עושר, רכוש, הון (8) > ואחרון: "היכולת להפעיל אחרים בשל תכונות ואמצעים שונים הנמצאים בידי המפעיל..." (9) - כל הפירושים מתוך מילון אבניאון.

ההתגלגלות של שורש זה היא מעין שיקוף של הלוּפּ האינסופי של החברה האנושית ושל העובדה שתמיד מתקיימים לבסוף יחסי ניצול ומרות. כדי להדגים זאת אשתמש בשיטה הדיאלקטית של הֶגֶל, ואשים כתזה את ארגוני העובדים וכאנטי-תזה את עובדי הקבלן. הבנת הדיאלקטיקה של הֶגֶל אינה מחויבת כדי להבין את הרעיון, אבל היא מסייעת לאלו שמכירים אותה לראות את הדברים בבהירות. המספרים מפנים לפירושים לעיל.

ארגוני העובדים קמו כדי להגן על העובדים ועל העשייה (1). תפקידם היה להשפיע על תנאי העובדים (2). ואכן הם עשו זאת נאמנה תקופה ארוכה על ידי יצירת חוזק פיזי (תנאי עבודה, למשל: שכר) וחוסן נפשי (ביטחון כלכלי, למשל: קביעות)[3]. הארגונים הללו גם אִפשרו להילחם במנגנון ההון ולמתנו (4). את הגושפנקה לעשות זאת הם קיבלו בין היתר מהמערכת המדינית-משפטית (5) שנתנה בידיהם את היכולת לשבות (6). אבל אף שעם הכוח באה האחריות, הארגונים הללו החלו להשניא עצמם עלינו (רכבת, חשמל, נמלים וכולי). ובמקרים רבים גם בצדק... והנה נראה כי בעלי ההון קפצו על אותה שנאה שהתפתחה, והם החלו למוטטם. אט-אט חברות ממשלתיות מפורקות ומופרטות דרך מערכת בתי המשפט (7), ראה ערך עובדי הדואר, ואלו האוחזים ממילא ברכוש ובהון (8) מפעילים עובדים במנגנון חדש ומעוות הקרוי "עובדי קבלן" (9).

לצד בעיות רבות עם ארגוני העובדים צריך להתחשב בדבר נוסף. לפעמים עדיף ששלוש מאות משפחות בנמל אשדוד ירוויחו ולא תשובה או עופר אחד. אגדיל ואומר שכל ניסיון לפרק ארגוני עובדים הוא הזוי בעיניי. נכון יש בעיות, ונכון ארגוני העובדים הגזימו, אבל הבררה השנייה היא הפרטה או העסקת עובדי קבלן - וזה רק יגדיל את הפערים ולא יתקן את הבעיה עצמה.

עוד קצת הֶגֶל וסיימנו:
בדיאלקטיקה של הֶגֶל הקונפליקט שבין התזה לבין האנטי-תזה מוביל לסינתזה, שהיא יישובו של הקונפליקט. אני לא יכולה לומר או אפילו לנחש מה תהא הסינתזה של המתח שבין ארגוני עובדים לעובדי קבלן, אבל גם את היעדר היכולת לעשות זאת סיכם הֶגֶל יפה במאמרו "ינשופה של מינרווה ממריא עם רדת החשכה". והכוונה היא שאת ההווה ניתן להבין רק כהיסטוריה. עם זאת, ולדידי, הבנת השפה והקשרים בה הם דרך טובה להתחיל לבחון את המציאות לפני שיהיה מאוחר מדי.

שירלי אור היא בלשנית וסטודנטית באוניברסיטת תל אביב העובדת על הדוקטורט שלה בימים אלו בנושא פרגמטיקה ושיח.

לשון ומגדר

עורכת לשון: יעל מדר

כתבה: שירלי אור

לשון ומגדר הוא נושא שעולה כבר פעם שנייה בבלוג - בפעם הראשונה ניסינו לגעת בו מן ההקשר הפסיכו-בלשני. הפעם בחרתי להציג את הנושא מהקשר אחר, אולי טבעי יותר, והוא ההקשר התרבותי-חינוכי של העניין - והכול, כרגיל, במסגרת השיח שלשמו התכנסנו כאן. אז שלום לכם שוב, מזמן לא התראינו, כי איכשהו אני מצליחה להתקיים כמובטלת הכי עסוקה שאני מכירה...

אז מה, ראשית כול, פירושה של המילה 'מגדר'? מגדר (gender), בגדול, הוא תחום במדעי החברה העוסק בהבדלים ובשוני שבין גברים לבין נשים כתלות בתרבות שבה הם חיים. אחת ההבנות המרכזיות בתחום זה היא - קראו לאט - הבדלים מינניים אינם נובעים מביולוגיה בלבד או ישירות, אלא ההבדלים הביולוגיים מתורגמים להבדלים מעמדיים-מינניים לאור תפיסות תרבותיות שונות הקובעות ציפיות ומעצבות את הפרטים ואת התנהגויותיהם לפיהן. ובפשטות: אנחנו נולדים שונים, ומכאן שמוכתבת לכל מין דרך חיים שונה - כזו שאינה בהכרח תוצר ישיר של השוני הביולוגי ביניהם (זה הפך את זה לבהיר יותר?!). ועתה, אנסה לעורר עניין לשוני ולהפיח חיים בנושא שחשוב שלא יירד עוד מהפרק - ולוּ רק כי דיקלה ביקשה :) וגם כי אחרי שקצת פשפשתי בכתובים הבנתי שגם אם קיימת מודעות הכרתית, עדיין קיימת התנהגות תת-הכרתית חזקה מאוד שעלינו לעקרהּ (ראו מאוחר יותר את הציטוטים מתוך שירי ילדים).

רגע אטימולוגי:
ממקור מהימן מצאתי כי המילה 'מגדר' נוצרה בעת החדשה והשורש שלה הוא גד"ר. ממקור אחר לא מהימן, אבל עדיין, מצאתי כי היא נוצרה כהלחם: מין+גדר באוניברסיטת תל אביב.

יאללה מתחילים:

איך קושרים לשון ומגדר? בקלות! כל אחד ואחת מאיתנו יכול להעיד על כך שתקשורת בין נשים לנשים או בין גברים לגברים תמיד מוצלחת יותר מאשר בין נשים לגברים. ולמעשה, מקובל יותר להתייחס לתקשורת בין נשים לגברים כהיעדר תקשורת, שהיווה ומהווה עדיין נושא מחקר רשמי ולגיטימי באקדמיה. מטרת המחקר העוסק בכך היא לפצח את שורש הבעיה, קרי איך קורה שבתוך מין (= species) בכלל מתקיימת כזאת בעיה. אתם יכולים לתאר לעצמכם שבין כלבים לכלבות יש בעיות שכאלה?

את בעיית התקשורת ניסו להסביר בתחילה דרך תיאוריות הקרויות "תיאוריות המחסור" (deficit theories). וכפי שהשם מעיד, למישהו חסר משהו - ואפשר לנחש למי :). לפי תיאוריות אלו, שפתם של הגברים היא הנורמה ואילו שפתן של הנשים 'חסרה'. מי שהטביע את המונח ואחז בגישה זאת היה אוטו יספרסן, בלשן דני מכובד, שבשנת 1922 פרסם את הספר "Language: Its Origin Development and Origin" - שהיה ועודנו ספר יסוד בבלשנות. בספרו טוען יספרסן כי שפת נשים היא פשוטה יותר וקלה יותר להבנה. למשל, וחייבים להודות שיש בזה מן ההומור בעיקר כי מדובר במדע לשעבר, נשים מכירות אוצר מילים מוגבל יותר מגברים ולכן הן מדברות יותר מגברים, המתאמצים לברור את המילה הנכונה. וגם - גברים נוטים לייצר משפטים מורכבים (בעברית משפטים מורכבים הם אותם משפטים שקיימת בהן המילית "ש"), ואילו נשים נוטות לייצר משפטים מחוברים (בעברית משפטים המחוברים באמצעות ו' החיבור ודומותיה). מסקנת שטח: גברים מורכבים יותר מנשים. כל זאת ועוד בפרקו: "The Woman". תיאוריות המחסור המשיכו לשלוט בכיפה גם חמישים שנה מאוחר יותר, ואפילו אצל רובין לייקוף (Robin Lakoff) הידועה כמי שסללה את הדרך ללימודי לשון ומגדר בזכות בספרה "Language and Women's Place". לייקוף טענה בספרה שלנשים שיח מתנצל, שהן מהססות יותר בשיחה - וייתכן בהחלט שחלק מדברים אלו נכונים, אבל הם יוצאים מהנחת המחסור שלעיל.

אתנחתה:
אני רואה מקום להפריד בין תיאוריות מסוג "תיאוריות המחסור" ואלו שבאו אחריה שהסבירו הבדלים בתקשורת שבין נשים לגברים לאור ההבדלים הביולוגיים ביניהם, כפי שראינו לעיל - לבין מה שמכונה שפת נשים. למשל ידוע שבתימן הייתה שירה ייחודית לנשים שביטאה את טרדות היום-יום (וכולי תקווה שיום יבוא וארחיב על כך). וגם - קיימות שפות מסוימות שבהן לנשים אסור להשתמש בהברות מסוימות (למשל כאלה המכילות את שם החם שלהן). לצערי, לא מצאתי סימוכין לדוגמה האחרונה ורק ידוע לי שהיה זה אדוארד ספיר שהעיד על כך (Edward Sapir), אז תיאלצו להאמין לי או לא.

בריצה קלה, רק אציין שהתיאוריות המקובלות יותר היום הן תיאוריות השוני (Difference Theories). תיאוריות אלו יוצאות מנקודת הנחה שוויונית אבל טוענות שההבדלים בשפה שבין נשים לגברים מקורם בהבדלים תרבותיים. זאת אומרת, קיימות שפות שונות כי הלכה למעשה קיימות שתי תרבויות שונות - זאת של גברים וזאת של נשים. ויש כמובן את תיאוריות הדומיננטיות (Dominance Theories) שבקצרה טוענות שהשפה נוצרה על ידי גברים ולמען גברים. אבל לא רק בסקירה ספרותית עסקינן.

ניתן לסכם את מה שעבר עלינו בקריאה דרך שתי טענות: 1) קיימים הבדלים בין תקשורת נשים לבין תקשורת גברים; 2) לא ברור בדיוק מדוע, יש לזה קשר להבדלים הביולוגיים, אבל הם לא מהווים גורם ישיר. אז מה כן מביא אותנו לכך?

אין לי כעת תשובה לכך ולא תמצאו גם בהמשך. אני רק יכולה לשתף אתכם בכמה מחקרים שהבהירו לי איך טענה (2) יכולה להיווצר בקלות ובחוסר מודעות. בחרתי להתמקד באוכלוסיית הילדים, ולא רק כי אנחנו מקולקלים, אלא כי זה קצת דוקר יותר לבחון את ההתנהגות שלנו כלפיהם.

המחקר הראשון משקף את תחילת הדרך בעיסוק במגדר. כשלעצמו הוא אינו מבהיר ממש את הסוגיה החינוכית אבל הוא מעניין ומלמד על איך נשים תפסו את עצמן אז בשיח בין מבוגרים "שווים". במחקר זה ניתח פישמן (1975) קורפוס של שיחות מוקלטות. ממצאיו העלו כי נשים משתמשות במשפט "?D'ya know what" פי שניים יותר מגברים. משפט ספציפי זה נמצא במחקר אחר כמשפט השגור בפי ילדים כדרך לפתוח בשיחה (Sacks, 1966). ועוד: נשים שאלו פי שלושה יותר שאלות מגברים. מסקנתו של פישמן הייתה שנשים, בדומה לילדים, ממתינות לאישור כדי לשוחח ומשתמשות בכלים של השפה כדי לעורר לגיטימציה לפצוח עמן בשיחה.

Fishamn, P. 1975. "Interaction: The Work Woman Do". Paper presented at The American Sociological Association Annual Meeting, San Francisco, California, August 25-30.

Sacks, H. Unpublished lectures, University of Californis, Los Angeles. 

אז תאמרו, אוקיי 1975 - דברים השתנו מאז.

המחקר השני שאציג הוא של החוקרת הישראלית מלכה מוצ'ניק, מרצה באוניברסיטת בר אילן, הזכורה לי בעיקר מאירוע משותף שבו היא כינתה הערה מלומדת שלי באחד מהשיעורים שלה בכינוי המחמיא "קִשְקוּש בָּלָבּוּש", וניקדתי כדי שלאיש לא יהיה ספק שזה אכן מה שנאמר לי. אבל עברו שנים ואני קרובה ללהיות מעבר לזה. שותפתה לכתיבת המחקר המדובר היא ענת סטוונס. ולענייננו, במחקר זה חילקו החוקרות להורים ספרי ילדים מצוירים בלי כתוביות וההורים נדרשו לפרש את האיורים בעבור ילדיהם (בני 3-7). הממצאים הראו את הדברים האלה:

• בין אמהות לבנות בלטו התחומים הבאים: שאלות ואישור שאלות והערות ריגושיות.
• בין אמהות לבנים בלטו התחומים הבאים: שימוש בגוף ראשון (סימן ליצירת מעורבות), שימוש בשאלות מסוג תוכן (סימן לעידוד יצירתיות) וזמן סיפור ארוך יותר.
• בין אבות לילדיהם בלטו התחומים הבאים: שימוש במשלב גבוה (גבוה מעט יותר אצל בנים) ושימוש במונחים מדעיים.

מסקנות ותובנות אני משאירה לדמיונכם.

Muchnik, M. Stavans, A. 2007. Telling the same story: His or Her Style (with Anat Stavans). In: J. Santaemilia et al. (eds.). International Perspectives on Gender and Language. Valencia: Universitat de Valencia, pp.  318-332.

בפרסום שהוגש לוועדה לקידום מעמד האישה בשנת 2005 נמצאו הטיות מגדריות שונות בתחום החינוך, אני בחרתי להציג שתיים מהן:

1) קיימת נטייה לנתב בנים למקצועות ריאליים ובנות למקצועות הומניים. לטענת מחברות המסמך, ואני מסכימה עמן, לבחירות הללו בתיכון יש השלכות מאוחרות יותר על שיבוץ בתפקידים בצה"ל (זה לא צוין) ועל החלטות בנוגע לבחירת מקצוע. וראו: גליק, ר', "השוויון בכה מאוד". שיעור חופשי. גליון 66, ניסן תשס"ה, אפריל 2005.

2) קיים יחס שונה לבנים ולבנות בכיתת הלימוד על ידי מורים: בנים מקבלים זמן ביטוי רב יותר, השימוש בביטויים רגשיים נהוג יותר כלפי בנות, ובזמן שבנות פשוט נסלחות על טעויותיהן את הבנים מנסים לכוון להגיע לפתרון הנכון. וראו: גלי', שם. למדן, א', 1998. "ג'נדר המערכת החינוך והבניית עולם העבודה", בתוך: ענת מאור (עורכת), נשים - הכוח העולה: קידום נשים בעבודה, ניפוץ "תקרת הזכוכית", קיבוץ דליה. ספריית פועלים. עמ' 182-181.

שלל דוגמאות נוספות על המתחולל בגני הילדים תוכלו למצוא גם בכתבה מעיתון הארץ. והבה נחתום בכמה ציטוטים מתוך שני שירי ילדים עבריים קלאסיים. מיותר לציין שבסוגה (ז'אנר) הזאת של שירי ילדים המינניות חוגגת :).

לאבא שלהּ יש סולם (וגם מכונית ושעון ועוד כל מיני דברים)/ וגם: אבא הביא לי מתנה (בובה וקטר)
אבל מה עם אימא:
אימא יקרה לי זה בעיקר ואולי רק אהבה וחום וחיוך.

זה לא שזה לא נחמד - אבל, באמת, זה הכול? ובעידן שבו אבות דורשים, ובצדק, את ביטול חזקת הגיל הרך הבלתי מעורערת כדאי להם גם לצאת מזה שאבא זה רק מזונות. ודעו כי כל מילה משפיעה - הנה ניסוי מעניין שערכה חברת allways:

פואנטה וברכה:
אם יצא לכם אי פעם לקחת קורס ב"לשון ומגדר" באי-איזו קורת גג אקדמית אז ראשית היזהרו - מניסיון הקהל עוין ומתלהם. אבל חשובה מכך היא העובדה שהקשר בין שני תחומים אלו הוא לא כמו, למשל, ביוכימיה. כי כשאתה משלב לשון עם כל תחום, שניתן לשלב אותו בו, אתה נקלע לתסבוכת הביצה והתרנגולת. הפתרון היחיד לבעיה הוא כמובן להתעלם ממנה. ואת זה למדתי מגדולים וחכמים ממני הם הפיזיקאים, שלהבנתי יצרו עתה מנוע קוונטי מבלי לדעת איך בדיוק הוא עובד (קישור לכתבה). ואיך מתעלמים? מתוך ההבנה שזה פשוט לא משנה מה קדם למה. פשוט צריך לחדול. וממה? ממשפטים דוגמת "אל תבכה כמו ילדה" על כל שלליו. תזכרו את ההגדרה של מגדר, ההבדלים הביולוגיים אמנם קיימים ומקיימים שוני, אבל זאת התרבות שבה אנו חיים המכתיבה שההבדלים יהיו מינניים, זאת אומרת, שהשוני מתקיים מעצם תליית המהות בהבדלים הללו.

ועתה לברכה: מאחלת לכולכם שנה טובה ומתוקה. שנה מלאה בהתפתחות עצמית כי זה כיף לדעת שעכשיו אתה אדם טוב יותר ממה שהיית רגע אחד לפני כן. שנה של צמיחה רוחנית, כלכלית, משפחתית ומקצועית - שלא בסדר מסוים. ושבעיקר יהיה מעניין.

שירלי אור היא בלשנית וסטודנטית באוניברסיטת תל אביב העובדת על הדוקטורט שלה בימים אלו בנושא פרגמטיקה ושיח.

מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד לָשׁוֹן

כתבה: שירלי אור

עורכת לשון: יעל מדר 

כשהייתי בגן היה ילד בשכונה שחלה במחלות שונות ומשונות. הוריו, שטיפלו בו בכל שיטות הרפואה הקונבנציונליות החליטו גם על אמצעים קונבציונליים פחות ומקובלים יותר, ופנו לרב מעולם הקבלה. לאחר היעדרות ממושכת של אותו הילד מהגן, הלה חזר עם שם אחר.

את מקור הרצון לשנות שם כניסיון לשנות גורל אנו מוצאים כבר בגמרא: "ארבעה דברים מקרעים את גזר דינו של אדם - צדקה, צעקה (=תפילה), שינוי מעשה ושינוי השם". לפי הקבלה, הקב"ה ברא את העולם בכוח הדיבור ובאמצעות האותיות. האותיות בלשון הקודש, היא העברית, הן צינורות (שפע) המגיעים מהעולם הרוחני לעולם הגשמי, ושילובן מדומה לקוד שדרכו ניתן ליצור כל דבר. שמו של האדם, לפיכך, הוא מעין קוד המנווט את מזלו ואת גורלו דרך האותיות המרכיבות אותו. ולדואגים, אם מטיפול רפואי ואם משינוי השם, הילד הבריא ובריא.

אז האם באמת למילים יש כוח לנווט מזלות וגורלות של פרטים? אני חושבת שכן, אבל מהכיוון האחר הוא הכיוון הלשוני. רשימת התפוצה של הפוסטים האחרונים והבלוג בכלל התרחבה, אי לכך חשבתי שהעת נכונה להסביר את שמו של הבלוג ואת מהותו. שם הבלוג, כידוע, נגזר מהביטוי המקראי "מוות וחיים ביד הלשון" המצוי בספר משלי י"ח, כ"א: "מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד לָשׁוֹן וְאֹהֲבֶיהָ יֹאכַל פִּרְיָה". הפירוש העממי המקובל לניב זה הוא שלמילים כוח רב ושיש להן היכולת לשנות דברים אפילו בסדר גודל של חיים ומוות. אבל לדעתי דווקא החלק השני של הניב, החלק שנשמט, הוא המעניין יותר: "וְאֹהֲבֶיהָ יֹאכַל פִּרְיָה" - לחלק זה של הפסוק פירושים רבים ואינם אחידים. לפי אחד מפירושים אלו, זה שאהבתי, מי שאוהב את השפה ומבין את דקויותיה יזכה ליהנות מפירותיה. אך מהם פירותיה של השפה? בעיניי, ראייה נכונה יותר של המציאות. עד לכאן לשמו של הבלוג. ומה מהותו? אז מעבר לדיון בסוגיות לשוניות שונות ומשונות אני מנסה להדגים פעם אחר פעם (למי שלא שם לב :)) איך מילים חורגות פעמים רבות מהמשמעות המוקצית להן ויוצרות עיוותים באופן שבו אנו בוחנים את המציאות. כך שגם הפעם נעשה זאת דרך התהליך של הקצאת משמעות למילה.

שוב נחזור לפרדיננד דה-סוסיר, שלאלו שהספיקו לשכוח נחשב לאבי הבלשנות המודרנית. דה-סוסיר טען שהיחס בין המילה (מסמן) לייצוגה המופשט (מסומן) הוא שרירותי. מה זה אומר? שאין קשר בין הצלילים המרכיבים את המילה ובין הייצוג שלה. המילה 'מיטה', לצורך העניין, היא ייצוג של פריט (רפרנט) שצורתו מסגרת עם ארבע רגליים ושעליה מניחים מזרן, אבל המילה באותה מידה יכולה הייתה להיות 'שמיט' והדבר היה מקובל על כולם. המקרים החריגים להנחת השרירותיות הן מילים אונומטופאיות. במילים אלו בלבד הקשר אינו שרירותי. קרי יש קשר בין הצלילים המרכיבים את המסמן למסומן. קחו למשל את המילה 'פקק', אם תגלגלו את המילה בלשונכם תראו שהמילה נשמעת כמו תהליך החליצה של פקק מבקבוק (יין). דוגמה נוספת, למשל, היא המילה 'זבוב' הנשמעת כמו הצליל שהזבוב עושה כשהוא חג סביבנו - וכמובן שיש דוגמאות רבות ונוספות.

קל לראות איך הנחתו הבסיסית של דה-סוסיר מדויקת ונכונה מהבחינה הלשונית. אבל מהיבטים אחרים, לאו לשוניים, לפעמים נדמה שהרצון לחבר או להפריד בין מסמנים ומסומנים יוצר ויכוחים נוקבים. רצון נועז שכזה נקרא פעמים רבות הגדרה עצמית, והוא לא פשוט - לא כשהעצמי הוא אני לבדי וגם לא כשהעצמי הוא ישות מורכבת יותר.

אחת מהשאלות שהיינו עוסקים בה פעמים רבות בתנועת הנוער שבה הייתי חברה הייתה: "איך היית מגדיר את עצמך, כיהודי או כישראלי?" או לחלופין "מה אתה יותר: יהודי או ישראלי?" כמי שגדלה בבית מסורתי הייתי אולי היחידה שענתה יהודייה, וגם זה לא היה נכון בהכרח ואולי נבע בעיקר מתחושת אשמה (?!) שאפפה אותי.

אז ברור שלאף אחד לא אכפת אם שירלי היא יהודייה יותר או ישראלית יותר חוץ מלגיא המדריך, אבל ההגדרה הזאת של מדינת ישראל כמדינת כל אזרחיה - או שמא מדינת כל יהודיה - מהותית יותר. חשיבותה של ההגדרה אינה נעוצה מן הסתם רק בהסדרת העניינים, אלא במהות של הדבר עצמו. נכון שמדינת ישראל יכולה לחיות בלי ההגדרה עוד שנים רבות, אבל הקריאה להגדרתה ככזו או כאחרת היא מעניינת ומדגימה את כוחה של המילה מההיבט של הקשרים של מסמן-מסומן לאחר שהוקצתה כבר משמעות.

ראשית נבחן את גלגולה של המילה "ישראלי" במרוצת השנים. לחקר התפתחותן של מילים קוראים, דרך אגב, אטימולוגיה, ויש המתבלבלים וחושבים שהיא עיסוקם היחיד של אנשי הלשון - נדון בכך בפוסט הבא "הכה את המומחה".

את השם "ישראל" העניק אלוהים לראשונה ליעקב אבינו (בראשית ל"ה, י') ומאז צאצאיו של יעקב קרויים "ישראלים". אז איך הפכנו ל"יהודים"? כידוע, בראשית דרכו עם ישראל היה מורכב משנים עשר שבטים. שנים עשר השבטים הללו נקראו "ממלכת ישראל". האיחוד המופלא לא נמשך זמן רב ומממלכה זו נוצרו שתי ממלכות: "ממלכת ישראל" ו"ממלכת יהודה". מקובל להאמין שהיהודים של היום הם צאצאיהם של אנשי ממלכת יהודה שהכילה שני שבטים בלבד (וגם כמה משבט לוי), ושעשרת השבטים האחרים התפזרו בגלויות או נטמעו בממלכת יהודה לאחר שכבשו אותם האשורים, ובכל מקרה עקבותיהם אינם ידועים בבירור.

אז ישראלים בשל ממלכת ישראל ויהודים בשל ממלכת יהודה, אך אלו וגם אלו עובדים את אותו האל. קרי ההבדל בין הממלכות אינו דתי אלא לאומי. טענה זאת הייתה נכונה דאז - ומה היום? בימינו אנו חלה תופעה של שינוי משמעות. שינוי המשמעות אמנם אינו מובהק במקרה הנוכחי, אבל אני מאמינה שאפשר להחילו ושהוא מאפשר להסביר אי-נוחות קבועה בשימוש של המושגים. ולמה אני מתכוונת? ובכן, למילים מקראיות מסוימות לא הייתה רציפות של מסורת, בין היתר בשל ההפסקה בשימוש בעברית כלשון דיבור. הדבר הוביל לכך שמשמעותן המקורית של חלק מהמילים השתנתה, ונלמדה מאוחר יותר דרך המחקר המודרני. מדוע הדבר חשוב? למעיינים בתנ"ך הדבר חשוב כי הצורה שבה הם מבינים את המילה לא תמיד הייתה מובנת כך בעת שבה נכתבה ועליהם להיזהר מפרשנות אנאכרוניסטית ושגויה. למשל: השורש ש-ז-פ משמעותו המקורית נוגעת לפעולת הראייה, אבל הקשרו הספציפי בשיר השירים הביא לכך שהיום המשמעות היא השחרה ושיזוף (שיר השירים, א', ו': "אַל תִּרְאוּנִי שֶאֲנִי שְחַרְחֹרֶת שֶשְזָפַתְנִי הַשָּמֶש [...]"). במקרה שלנו חשיבותה של תופעת שינויי המשמעות נוגעת לכך שאף שהשמות 'ישראלי' ו'יהודי' היו שמות שייצגו לאומיות, היום השם 'ישראל' הפך להיות שם המייצג לאום והשם 'יהודי' הפך להיות שם המייצג דת ואמונה.

אז מאיפה נובע הקושי בהגדרה העצמית? אני אעז לטעון טענה היסטורית, אף שאין לי אסמכתה לכך: ככל הידוע לי (עדיין שומרת על עצמי מביקורת) לא קיים בהיסטוריה הכללית מקרה שבו קבוצה דתית הפכה להיות עם. הצרפתים הם צרפתים כי הם חיים בצרפת והגרמנים הם גרמנים כי הם חיים בגרמניה. מהכיוון השני הנוצרים מפוזרים בכל רחבי תבל ואותו הדבר נכון גם ביחס למוסלמים - שכן אין דבר כזה מוסלמייה... (אולי הודים והינדואיזם?). בכל מקרה, מקובל מאוד היום לקיים את הצירוף 'העם היהודי' אף שיהדות היום אינה לאום אלא רק במושגים של פעם.

אני חוזרת לפוסט הראשון שבו עסקנו קצת בצירופים כבולים. שם טענתי שצירופים כבולים מכתיבים מציאות מעצם קיומם. בוא נתרענן בדוגמה "מחנה השלום" המיוחסת למחנה השמאל: הטענה הייתה שיש בידי צירוף זה להתריס כנגד מחנה הימין כאילו הוא מחנה שאינו מקדם שלום ואינו מעוניין בשלום. מכאן, ייתכן שגם הצירוף "העם היהודי" מכתיב מציאות. זאת אומרת, לא בהכרח קיים עם יהודי אלא רק דת יהודית - וזה לא אותו הדבר... אני לא אעמיק בזה כי הערעור על המוסכמה שבהגדרה הבלתי-מעורערת של היחס בין דת-לאום במקרה של היהודים יש בה סכנה מסוימת ולא קטנה למען האמת. הייתי אומרת סכנה של חיים ומוות.

בכל מקרה לשאלת ההגדרה העצמית וההגדרה הלאומית של מדינת ישראל כמדינת כל אזרחיה או כמדינת כל יהודיה יש מעין פתרון לשוני-אטימולוגי והוא שלהיות ישראלי ולהיות יהודי זה סוג של היינו-הך. שהרי בהיבט ההיסטורי לפחות מדובר באותה הקבוצה שממנה צמחו העם היהודי והדת היהודית.

יצא לי פוסט גם קיצוני ימני וגם קיצוני שמאלני באותה העת. אז כדי להזיק נחריף את הדיון בשאלה, אם כל זה נכון, מה על ערביי ישראל? נכון שאי אפשר להתווכח על היעדר יהדותם, אבל על ישראליותם? ובכן אי אפשר להתווכח גם על ישראליותם (סתם, אפשר, אבל לא בא לי). אז מה איתם? אם להיות יהודי וישראלי זה היינו-הך הדרנו רגליהם מבלי משים... ובכן, הם חלק מהמשפחה כי הם הסתפחו אליה. **קריצה אטימולוגית אחרונה: משמעותם היסודית של השורשים ש-פ-ח (מלשון משפחה) וס-פ-ח (מלשון סיפוח) אחת היא והיא 'לצרף' ו'לחבר'.

שירלי אור היא בלשנית וסטודנטית באוניברסיטת תל אביב העובדת על הדוקטורט שלה בימים אלו בנושא פרגמטיקה ושיח.

דנוטציה וקונוטציה

כתבה: שירלי אור

עורכת לשון: יעל מדר 

לפני שבועות מספר (אולי כבר יותר) פרסם ידידי הנכבד אורי גוברניק, היסטוריון המתחיל את דרכו באקדמיה, קישור מעניין לכתבה. בכתבה תואר מחקרה של בלשנית גרמנייה שבדקה "איך נראית האנטישמיות המודרנית בגרמניה בפתחה של המאה ה-21". בקיצור נמרץ: ממצאיה, שעסקו בסגנון וברטוריקה שעלו ממכתבים שונים, העלו כי אי-אפשר יותר להפריד היום בין אנטישמיות לבין שנאת ישראל. לדידה, אין שונאים יותר את "היהודי" כי זה לא נכון וקורקטי, אלא את "הישראלי" (קישור לכתבה: http://www.haaretz.co.il/news/world/europe/.premium-1.2253323).

כבר נאמר - וימשיך להיאמר - על ידי שנראה כל הזמן כי מחד גיסא השפה היא כלי לתקשורת בהירה, ומאידך גיסא היא מאפשרת לנו לטשטש את המשמעות האמתית - וכך לשקר, להסתיר, ולשנות בלי להתמודד עם המסר האמתי העומד מאחורי הדבר שנאמר. לפעמים הדבר נוצר במודע ולפעמים אנו מתוודעים אליו בדיעבד. הדוגמה לעיל היא דוגמה טובה, בעיניי, לטשטוש משמעות שנוצרה לאור מבוכה מוסרית של אדם עם עצמו ועם סביבתו, ושהתאפשרה הודות לתופעה לשונית שלא תמיד אנו עדים לה במישרין, והיא מקרים של שינויי לשון. 

שינויי לשון חלים בשל שלוש תופעות עיקריות, שהבסיס לכולן הוא היווצרותה של מבוכה לשונית סביב מילה מסוימת. קיימות שלוש תופעות עיקריות המביאות את החברָה לרצות לשנות מילה: 1) התופעה הראשונה קרויה "טאבו לשוני" - מקרים המביאים את האוכלוסייה הלשונית לשנות מילה או להשתמש במילה אחרת לאור יראה, פחד, או תמורות חברתיות היוצרות את אותו הטאבו. למשל: שמותיו הרבים של האל נובעים מכך שבכל פעם השם בשימוש מקבל קדושת-יתר והציבור נמנע מלהשתמש בו, אם על ידי שינוי מוחלט ואם על ידי שינוי אות או שתיים. על טאבו הנובע מתמורות חברתיות דיברנו קצת בהקשר של רפורמות לשוניות המונהגות לאור הפמיניזם. 2) התופעה השנייה המביאה את דוברי הלשון לידי מבוכה לשונית קרויה "לשון נקייה". למשל: נעדיף לומר "נוחיות" ולא "שירותים" או "איש תחזוקה" במקום "שרת" וגם "מאותגר שכלית" במקום "מפגר", ואני בטוחה שנכון להיום יש כבר ביטויים מתאימים יותר מהדוגמה האחרונה. 3) התופעה השלישית נוגעת לשימושים שהם נכונים פוליטית, כפי שראינו בפוסט שעסק בנשים ופמיניזם.

את המבוכה הלשונית שנוצרת סביב אותה מילה המביאה לשינוי לשון אני אתאר ואדגים דרך כלי לשוני שמילונאיים משתמשים בו - דנוטציה וקונוטציה. **וסתם כהערה, מי שבפותחו מילון חושב שהוא יודע איך לקרוא אותו - ככל הנראה טועה... בתוך המילון חבויים רמזים רבים ושונים על השפה, שצריך ללמוד להבחין בהם. בפוסט זה אספר על כמה "מתוספות המידע" הללו שהמילונאי שותל בעבור הקורא המיומן. אבל שווה לעבור עליהם בפעם הבאה שפותחים מילון (אם יוצא לכם אי-פעם ובמקרה).

לכל מילה נהוג לייחס משמעות דנוטטיבית ומשמעות קונוטטיבית (מלשון קונוטציה, יש מצב שהמצאתי מילה). המשמעות הדנוטטיבית היא המשמעות הבסיסית של המילה. המשמעות הקונוטטיבית נוגעת לתוספות השונות המלוות את המשמעות הבסיסית, קרי המשמעות הדנוטטיבית. נהוג לחלק את המשמעות הקונוטטיבית למיני דברים: 1) התפרשותה של המילה כחיובית או כשלילית, 2) משמעותה הריגושית של המילה, 3) המשלב והסגנון שבהם נהוג לשלב את המילה בלשון הדיבור ובלשון הכתב. 

על התפרשות חיובית או שלילית: הבה ניקח את המילה "מזל", שפירושה הדנוטטיבי הוא "גורל; מנת חלקו של האדם" (מילון אבן שושן). מי שיודע לקרוא מילון כהלכה יודע שהפירוש הראשון הוא תמיד הפירוש העיקרי, ושלצד הפירושים הממוספרים, יש סימן המלמד על תקופת הלשון שבה נוצרו (ובהיעדר סימון דעו שהמילה מלשון המקרא). בכל מקרה, הפירוש לעיל למילה "מזל" מקורו בלשון חכמים (המאה השנייה לספירה בערך). הפירוש המילוני שבא מיד לאחר מכן הוא "הצלחה, אושר", והסימון שלצדו מעיד על כך שמשמעות זאת חדרה ללשוננו רק בתקופת ההשכלה (המאה ה- 19 לספירה בערך). זאת אומרת שהמילה "מזל" הייתה שנים רבות למילה ניטרלית עד שהגיע הרגע, המקרה או הנסיבות שהביאו לכך שכשאנו אומרים למישהו "שיהיה לך במזל" ברור לו שאנו מתכוונים למזל טוב, ולא למזל רע. אף שלמשמעות הבסיסית של המילה אין נטייה שכזאת.

על המשמעות הריגושית: קורה לפעמים שקיימת משמעות אחת שיש לה שתי מילים, ואנו מעניקים לאחת מהן קונוטציה שלילית ולאחרת קונוטציה חיובית. קחו למשל את צמד המילים "פרצוף-פנים". לשתי המילים משמעות אחת, אבל איך תחמיאו לנערה נחמדת - האם באמירת: "אילו פנים יפות יש לך" או "איזה פרצוף יפה יש לך"? הלכה למעשה, אין שום סיבה לבחור בצורה אחת על פני האחרת. שהרי ההבדל היחיד בין שתי מילים אלו הוא התקופה שבה נוצרו: המילה "פנים" מגיעה אלינו מלשון המקרא, והמילה "פרצוף" מלשון חכמים. ועדיין, נראה לי שאפשר להסכים על כך שלמילה "פרצוף" משמעות ריגושית שלילית יותר, ולא כך נבחר להעניק מחמאה.

על המשלב: קיימים גם, כאמור, הבדלים הנוגעים למשלב, זאת אומרת הרמה הלשונית שבה אדם בוחר להתבטא. נבחר לדבר במשלב גבוה אם נדרשנו לנאום בפני קהל או אם אנחנו מדברים עם המעסיק החדש שלנו (לשון גבוהה), אבל עם חברים אנחנו מדברים במשלב נמוך או רגיל. וכך צמדי-מילים בעלי משמעות זהה לעתים מתחלקים ביחס למשלב, למשל: "עץ-אילן", "ירח-לבנה"...

הערת ביניים: קיימת הנחה לשונית שאין דבר כזה באמת מילים נרדפות. לפי הנחה זאת, מילים חייבות להיבדל במאפיין אחד לפחות ביחס למשמעותן. הבדלים במשמעות ריגושית או בשימוש, כפי שראינו ב"על המשלב", נחשבים להבדלים ביחס למשמעות. 

עקרונית, שני פני משמעות אלה, דנוטציה וקונוטציה, מתקיימים בכל מילה, אבל מקובל להניח שפן אחד חזק מן האחר. במילים מתחום המדעים, למשל, המשמעות הדנוטטיבית חזקה מאוד. בכתבה שתוארה בראשית הפוסט ראינו מקרה של שינוי לשון שאינו נעוץ ממש במניעים שמנינו, אבל אם הייתי מוכרחה לבחור הייתי אומרת שמקור שינוי השם נוגע למשמעות הריגושית. ומדוע? המילה "יהודי" בקרב מי שאינו - וגם מי שהוא כזה - לא מאפשרת למאן-דהוא להשתמש בה כמות שהיא, משום שהיא מכילה משמעויות שהן מעבר להשתייכות דתית. הדבר דומה לכך שהאדם הלבן באמריקה לא יכול להשתמש במילה "שחור" באותה הקלות כמי שצבעו שחור. אותה משמעות ריגושית הנלווית למילה "יהודי" אצל האנטישמי אינה נותנת לו לחוש בנוח עם עצמו. הוא מודע לכך ששנאת יהודים אינה נאורה יותר, אבל מישהו אמר משהו על שנאת ישראל? להיפך: לשנוא את ישראל, מתברר, זה דבר נאור מאוד. וכך, את המבוכה סביב השימוש במילה הסירו על ידי שינוי לשם שהוא ריגושי פחות, מסעיר פחות כשנאמר - שם שניתן להשתמש בו במעין "אובייקטיביות" או לכל הפחות שם שניתן להשתמש בו בשוויון נפש.

עכשיו, ברור הוא שלא כל שונא ישראל הוא אנטישמי, אבל הסוגיה והמחקר של אותה הבלשנית שהזכרנו בתחילה הביאו אותי לבחון מחדש את אותם חרמות אקדמיים. חרמות שלעתים אף ישראלים המתגוררים בחו"ל לוקחים בהם חלק. אבל השנאה העצמית של היהודים זאת כבר בעיה אחרת לפעם אחרת. 

שירלי אור היא בלשנית וסטודנטית באוניברסיטת תל אביב העובדת על הדוקטורט שלה בימים אלו בנושא פרגמטיקה ושיח.

על מטאפורות חמקמקות

כתבה: שירלי אור
עורכת לשון: יעל מדר

כשניצת הרעיון של כתיבת בלוג היה לי ברור למדי שהוא לא יכיל כנהוג בבלוגים רבים סיפורים אישיים על חיי שירלי בדרכים. הרעיון שבראשי היה לשתף אנשים בסוגיות לשוניות שונות ולהדגים איך הן באות לידי ביטוי בחיי היום-יום שלנו. אבל המציאות הפעם ניצחה ניצחון חלקי... כך שאף שקיימות שלוש טיוטות של פוסטים בארכיון שלי המחכות לשיפוץ ולעריכה סופית החלטתי לכתוב משהו חדש ובאותה רוח חדשה שנפלה עליי. עדיין לשוני עדיין יום-יומי :)

פול גרייס, בלשן ידוע, טען כי תקשורת בהירה מונעת מהרצון של המשתתפים לשתף פעולה. שיתוף הפעולה הקרוי, שלא במפתיע, "עקרון שיתוף הפעולה" מהווה את הבסיס לתיאוריה הכללית שלו. לפי עיקרון זה, עיקרון חשוב בבלשנות, שאולי כבר דיברנו עליו בעבר, קיימות ארבע מַקְסימות שהדובר נשמע להן בהביעו מסר: 1) כמות - הדובר מעביר לנמען את כל המידע שברשותו. 2) איכות - הדובר מעביר לנמען מידע אמתי. 3) רלוונטיות - הדובר מעביר לנמען מידע רלוונטי לנושא השיחה. 4) בהירות - הדובר מעביר לנמען מידע באופן ברור.

ארבע המקסימות הללו משמשות אותנו לתקשורת מדי יום ביומו, או לפחות אמורות לשמש אותנו. למה רק אמורות? כי בתקשורת טבעית אנחנו לא באמת נשמעים למקסימות במלואן. יש אנשים רבים שמאריכים בדברים או חוסכים בפרטים, ויש כאלה שלוקח להם שעה להגיע לפואנטה. עם זאת, אנו נשמעים להם כאידאה. בפוסט זה אתמקד במקסימה אחת והיא "מקסימת האיכות" ובהקשר מסוים מאוד. אבל לרגע ובנפרד מהדיון הלשוני, לאלו שרוצים לשפר את היכולות הרטוריות שלהם, רשימת המקסימות שגרייס מנה בהחלט יכולה להוות קו מנחה לא רע בכלל, אף שאני גיליתי שזה מביא אותי ברוב הפעמים לידי שתיקה.

לפי מקסימת האיכות, כפי שנראה לעיל, הדובר מעביר לנמען מידע אמתי. מה הוא מידע אמתי? שאלה טובה. אני אענה עליה תשובה דמגוגית שתוביל את הדיון לכיוון הרצוי (הוא הכיוון שלי). לדידי, מידע אמתי הוא מידע שעולה בקנה אחד עם המציאות האובייקטיבית (הגדרה זו תשמש אותנו גם בתיאור של מהו שקר מאוחר יותר). לדוגמה: "דני ילד יפה" - המבע נכון במקרה שיש ילד ושלילד קוראים דני ושאותו הדני הוא יפה. ואני מניחה שאפשר להמשיך עם זה עוד ועוד...

היינו מצפים שתקשורת טבעית תכיל בעיקר מבעים איכותיים (=אמתיים). הנחה זו אינה מבוססת על נאיביות בהכרח, שלפיה אין אנשים משקרים, אלא על ההנחה שרוב הזמן אנחנו לא צריכים לשקר. זאת אומרת שבתקשורת שקרים אינם הכלל אלא היוצא מן הכלל. בכל מקרה, ואם נשים שקרים בצד, נראה שבשפה הטבעית כאילו בהתרסה קיימים מקרים רבים שבהם הדוברים משתמשים במבעים שקריים - להבדיל משקרים (ההבדל בין שקרים למבעים שקריים יובהר בהמשך). אם תסכימו עם ההנחה שלי ששקרים הם היוצא מן הכלל, איך בכל זאת מבעים שקריים מהווים נתח משמעותי בשפה? התשובה לכך נעוצה בהבנה ששקרים, כפי שאנו מכירים אותם, הם רק תת-קטגוריה בקבוצת המבעים השקריים. המבעים השקריים, שאינם שקרים ושפוסט זה עוסק בהם, הם מבעים שאינם שקריים או אמתיים, אלא שהם הן שקריים והן אמתיים. הדבר אפשרי כשמדברים במטאפורות.

בסמי-ניסוי שערכתי פעם הופתעתי לגלות שאנו משתמשים במטאפורות רבות. איך זה יכול להיות? ובכן, אמנם נהוג לומר על מטאפורות שהן משמשות אותנו לתיאור מושגים מופשטים שאין דרך אחרת לתארם, אבל השימוש במטאפורות חורג מההכרֵחַ, זאת אומרת, אנחנו לא משתמשים במטאפורות רק כשאנחנו חייבים. וכך לצד המטאפורות הקלאסיות "מחשבה עמוקה" או "מילותיו חדות כסכין" שנהיר לכולנו שהן כאלה, קיימות גם מטאפורות חמקמקות יותר, למשל: "מתפוצץ לי הראש" או "מה נסגר איתך?!" - מצד אחד מבעים אלו אינם אמתיים (=שקריים) כי הם אינם עולים בקנה אחד עם המציאות האובייקטיבית (ראו הגדרת השקר לעיל), אך הם אמתיים, הלכה למעשה (?), או לפחות לא נתפסים כשקרים.

רגע של פסק זמן:  נשוב שוב ל"עקרון שיתוף הפעולה". לפי עיקרון זה אנחנו מצליחים להבין מטאפורות משום שאנחנו מניחים שהדובר לא מעוניין לשקר לנו בתקשורת רגילה. זאת אומרת: כשאדם כלשהו מזהה הפרה* של אחת מהמקסימות לעיל, במקרה שלנו הפרת מקסימת האיכות על ידי הדובר, הוא "משתף פעולה" עם השקר, שהרי הוא לא מכנה את הדובר "שקרן, מילים לא חדות כמו סכין", ומסיק** מה הייתה כוונת הדובר הלכה למעשה.

*המשמעות של הפרה היא קיום מבע החורג מאחת המקסימות, במקרה הנוכחי ממקסימת האיכות. בזיהוי ההפרה הכוונה היא שהנמען מבין שלא ניתן לעבד את המשמעות המילולית בלבד של המשפט, שכן זאת שקרית.
*בתהליך ההסקה הוא מעבד את המשמעות הפיגורטיבית (הלא-מילולית).

רגע של ספק (הדורש ריכוז): ההנחה שמתקיים זיהוי של הפרה לפני זיהוי הכוונה היא הנחתו של גרייס (והתיאוריות המודולריות). מחקרים פסיכו-בלשניים אחרים הדוגלים בתיאוריות אינטראקטיביות שאינן הדרגתיות טוענים שאנשים מזהים את הכוונה לפני זיהוי ההפרה או בזמן זיהוי ההפרה. זאת אומרת, אנחנו לא מחויבים קודם להבין שהמשפט אינו אמתי כדי לחפש משמעות פיגורטיבית. קחו לדוגמה את המשפט מתפוצץ לי הראש, מבחינת תיאוריות אלו אני לא צריכה קודם לדחות את המשמעות המילולית שיש ראש כלשהו שהתפוצץ, כי המשמעות הפיגורטיבית עולה אוטומטית. כך שתיאוריות אלו, בנוסף לשלילת סדר עיבוד המשמעות, גורסות שהמשמעות הפיגורטיבית מובנת בצורה אוטומטית (במקרים מסוימים שלא נרחיב אודותם).

רגע של כנות: נכון לעכשיו ולמרב ידיעתי אין תיאוריה אחת הגוברת על רעותה, ויש עוד כמה כאלה שלא הוצגו. עם זאת, אני השתכנעתי מהתיאוריות האינטראקטיביות, ומכאן שבאוטומטיות, והשיח מעתה והלאה מוטה לכיוון זה.

לאוטומטיות הזאת של מטאפורות יש השפעה מכרעת על השפה. מהי? הבה נחבר את הדברים ונסכמם:
ההנחה היא שאנו משתמשים במטאפורות לטובת תיאור בהיר יותר של מושג מסוים על ידי לקיחת תכונות ממושג אחר הדומה לו. עוד אמרנו על מטאפורות שהן נפוצות למדי בתקשורת היום-יומית. עכשיו, העובדה שאנו מתארים מושג א' דרך מושג ב' ועושים זאת פעמים רבות גורמת לעתים לכך שהם נקשרים יחד באופן שלא ניתן להפרידם יותר. קחו לדוגמה את המילה "ראש" מילה זו כבר מזמן אינה מציינת רק איבר בגופים חיים, והיא משמשת גם כסמל להובלה. יותר מזה: כשהמילה "ראש" נאמרת בהקשר של הובלה אנחנו בכלל לא חושבים על האיבר בגוף הקרוי ראש... תכונת האוטומטיות - בשילוב עם התכונות לעיל ולצדן - רק מחזקת את טענת האי-היפרדות של המושג המקורי מהמושג המטאפורי. למה זה חשוב? כי הדבר משפיע גם על חיינו.

והנה סיפור קצר מחיי שירלי בדרכים... חזרה נוספת לאלו שנכחו בשמחת הבת של מאיה. מילה נוספת שנקשרה לה משמעות מטאפורית היא המילה 'לֵידה', שלא רק נקשרת לתהליך היציאה של הוולד מבטן אמו, אלא גם לתהליך היצירה והבריאה, המעבר מאי-קיום לקיום. אזכיר בקצרה שגם הקונוטציה של המילה היא חלק ממשמעותה, ואני חושבת שאפשר להסכים על כך שהמילה 'לֵידה' היא חיובית. ואולי משום כך (ואולי משום שאני בכיינית) העובדה שחוויית הלידה האישית שלי הייתה רחוקה מלהצטייר כחיובית בעיני רוחי, המילה 'לידה' רדפה אותי. אני זוכרת את עצמי יושבת במיטת בית החולים כשמאיה ישנה לצדי, וחושבת על כך שהמילה 'לֵידה' חוטאת לתפיסה שלי את התהליך. המילה שכן עלתה לי לראש הייתה 'שבר'. 

מיותר לציין שכאם צעירה והורמונלית המחשבה על המילה 'שבר' יצרה חרדה לא קטנה, אבל לא יכולתי להתנער מכך. ומדוע החרדה? הנה כמה מהפירושים המילוניים למילה 'שבר': 1) פירוק, ריסוק, ריצוץ. 2) רסיס. 3) אסון גדול, צרה (אבניאון) - שאמשיך? ברגעים הללו הצטערתי על בחירתי במקצוע הלשון ועל ההתעסקות שלי בתיאור החוויה במילים. 

אבל אז בא ידיד טוב וסיפר לי סיפור. סיפור קבליסטי יפה על "שבירת הכלים":

כשאלוהים יצר את העולם הוא היה צריך לצמצם את עצמו כדי להשאיר מקום לעולם החדש, וכך את החלק של האלוהות שצומצם שם האל בכלים למשמרת. אך הכלים לא יכלו להכיל את האלוהות ובסופו של דבר הם נשברו וניצוצות האלוהות התפזרו בעולם, והם נחבאים כ
יום תחת קליפותיהם של הכלים השבורים. 

וכך הוסיף: מאיה הקטנה כשנתן האל נשמה באפהּ הפכה אלוהית מכדי להכיל והייתה צריכה לשבור את הכלי כדי לצאת לעולם החדש.

שירלי אור היא בלשנית וסטודנטית באוניברסיטת תל אביב העובדת על הדוקטורט שלה בימים אלו בנושא פרגמטיקה ושיח.

מבוא ללוגיקה

כתבה: שירלי אור
עורכת לשון: יעל מדר

הודעה מקדימה: הפוסט הנוכחי הוא קשה מעט, כך הבנתי לפחות. אז דרך צלחה לחזקים מביניכם שיגיעו לשורה התחתונה (שתי הפסקאות האחרונות).

לא נעים להודות אבל היחס בין השפה להיגיון לא תמיד ישר ולפעמים עקלקל למדי... מי שלא למד לוגיקה מימיו עשוי ליהנות ממבוא מקוצר זה לעולם שכולו טוב. כי כאן העניינים הם שחור או לבן (אך לא שחור ולבן בה בעת). מי שחובב את הפלורליזם, עשוי למצוא את התחום מגביל, אני מוצאת אותו משחרר.

בוא נבחן כדוגמה ראשונה את ההתייחסות הלוגית למה שנקרא בלוגיקה קשר הדיסיונקציה, ובמילים פשוטות המילית "או". בלוגיקה הכוונה ל"או מכליל" ולא ל"או מוציא" כפי שאנו רגילים בשפה. דוגמה ל"או מכליל" - אם אומר לבעלי: "אני אקנה שמלה או תכשיט" - ואז אלך ואקנה את שניהם, לוגית דיברתי אמת. כי בלוגיקה אתה דובר אמת גם אם שני צדי ה"או" התקיימו. זאת אומרת, בלשון רגילה היינו מצפים שאומר לבעלי: "או שאקנה שמלה או שאקנה תכשיט או שאקנה את שניהם". בלוגיקה החלק השלישי והאחרון הוא מיותר, משום שהלוגיקה אינה שוללת מלכתחילה את התקיימותם של שני צדי הטענה בקשר הנוכחי (או). ולכן כשנתניהו אמר לבנט לפני שבועות מספר "תפוטר או שתתנצל" במקרה של בנט הייתי בודקת טוב טוב למה הכוונה.

עוד דוגמה יפה להיעדר ההיגיון בשפה הטבעית, כי לטעון לאי-היגיון בלוגיקה שהיא תורת ההיגיון נשמע לי כמו פרדוקס, היא קשר הקוניוקציה, או בפשטות "וְ". קשר ה"וְ" אינו עדות לסדר כרונולוגי לא בלוגיקה ולא בשפה הטבעית - אבל בשפה הטבעית יש מקרים שבהם אנו שומרים עליו ואפילו מאוד. למשל אם אומר: "קניתי תפוזים ותפוחים" - מי ששמע אותי וגם מקשיב לי לא מניח שקודם קניתי את התפוזים ורק אחר כך את התפוחים. מאידך, שינוי סדר הדברים במקרים מסוימים בשפה הטבעית עשוי להביא להבנה שונה בתכלית, למשל במשפט "היא התחתנה והביאה ילדים" לעומת "היא הביאה ילדים והתחתנה" - ואבוי למלעיז באצטלה לוגית.

מן הסתם, יש קשרים לוגיים נוספים, מהסוג שהוצג לעיל, ויש עוד דוגמאות טובות ורבות לאי-היגיון שבשפה הטבעית. אבל השמועה מספרת שבפוסט האחרון אנשים נהנו לקרוא על ניסויים שנערכו באנשים. אז כדי לספק את הצימאון - להלן ניסוי חשוב בתחום הלוגיקה שנערך ב- 1966. הניסוי קרוי במחקר "Wason Selection Task" ואתם מוזמנים לעשות אותו לפני שאני מגלה את התשובות ואת המשמעויות של הדבר או איך זה קשור לשפה...

>> לפניך ארבעה קלפים. לכל אחד מהם מספר מצד אחד וצבע רקע מצדו השני. נכון לעכשיו, אתה רואה את הקלפים 3, 8, חום ואדום. איזה קלף או קלפים עליך להפוך כדי לוודא את נכונותו של הכלל הבא "אם קלף מראה מספר זוגי, אז רקעו מצדו השני הוא אדום"?

Wason, P. C. 1966. Reasoning. In Foss, B. M. New Horizon in Psychology. Harmondsworth: Penguin.

מטרת המבדק, כמובן, היא להדגים את היעדר ההיגיון בפתרון בעיות (פשוטות למדי) לאור ההקשר (הסביבה הלשונית) שבו ניטעו. אבל לפני הכול - הפתרון:

• אם הפכת את קלף 3 - אז זה לא משנה כהוא זה.
• אם הפכת את קלף 8 - והרקע היה חום, אז הכלל הופר.
• אם הפכת את הקלף החום - והמספר היה זוגי, אז הכלל הופר.
• אם הפכת את הקלף האדום - אז זה לא משנה כהוא זה.

זאת אומרת, שיש שני קלפים רלוונטיים בלבד לבדיקת הכלל: קלף 8 והקלף החום. למה? כי הכלל בנוי כאימפליקציה. אז הסבר, למעוניינים בדבר, הוא אינו פשוט ומצריך קריאה שלישית ורביעית. ואם הבנתם בפעם הראשונה, אז כולי קנאה, כי לי עצמי לקח לכתוב את ההסבר איזה שלוש או ארבע פעמים:

למדנו בינתיים על שני קשרים לוגיים, הדיסיונקציה (או) והקוניוקציה (וְ). לקשר השלישי קוראים אימפליקטורה והוא מחבר בין שתי טענות במבנה של "אם... אז...". הטענה הראשונה פותחת במילה "אם" והיא התנאי בדרך כלל. לטענה זאת אנו קוראים הרישא. הטענה השנייה פותחת במילה "אז" והיא התוצאה בדרך כלל. לטענה זאת אנו קוראים הסיפא. במבנה טענה מהסוג הנוכחי התוצאה שקרית רק במקרה אחד ויחיד והוא כשהרישא אמתית והסיפא שקרית. בלוגיקה נוהגים לסמן את טבלת האמת שלה כך:


אז מה אנחנו רואים כאן? p = רישא, q = סיפא. הסימן באמצע הוא הסימן שמשתמשים בו לציון אימפליקטורה. לטבלה ארבע שורות כי אלו כלל הקונפיגורציות שאפשר לקיים בין p ל- q (אתם מוזמנים לבדוק). מתחת ל- p מופיע אם p אמתי (T) או שקרי (F), ואותו דבר מתחת ל- q. מתחת לקשר עצמו מופיע ערך האמת (אמת או שקר) של הטענה בכלל. לפי זה אנו רואים, שאם הרישא (p) אמתית והסיפא (q) אמתית - אז הטענה אמתית. לדוגמה הטענה: "אם תאכל אז תשמין" תהיה נכונה אם באמת אכלתי ואכן השמנתי... עכשיו בואו נבחן את הכלל לעיל. אנחנו בעצם מחפשים את המקרים שבהם הכלל עשוי להיות מופר, זאת אומרת מקרים המתאימים לשורה השנייה. מקרים שמחזקים את הטענה לא מעניינים אותנו.

הרישא = p: אם הקלף זוגי
הסיפא = q: אז הרקע אדום

• קלף 3 הוא אי זוגי. זאת אומרת שהרישא שקרית (p שקרי). לכו לטבלה ותראו שבכל המקרים שבהם הרישא שקרית הטענה אמתית. ולכן הוא לא רלוונטי.
• קלף 8 הוא זוגי. זאת אומרת שהרישא אמתית (p אמתי). בטבלה אומרים לנו שאם הרישא אמתית יש סיכוי (שורה שנייה) שהטענה שקרית, וזה במקרה שהסיפא שקרית. לכן פוטנציאלית הכלל עשוי להיות מופר.
• הקלף החום תוקף את הבעיה מכיוון הסיפא. זאת אומרת אנו יודעים שהסיפא שקרית (q שקרי), ולכן אם הסיפא שקרית ייתכן מצב שבו הטענה שקרית. לכן פוטנציאלית הכלל עשוי להיות מופר.
• הקלף האדום תוקף את הבעיה גם הוא מכיוון הסיפא (q אמתי). לפי הטבלה בכל המקרים שהסיפא אמתית הטענה אינה יכולה להיות שקרית. מה שאומר שאין שום מקרה שבו הטענה עשויה להיות שקרית, ולכן הוא לא רלוונטי.

מוזר קצת, לא? אבל תזרקו לטבלה משפטים ותראו שיש בזה היגיון. השורה הכי בעייתית למעשה היא השורה השלישית, האומרת שגם אם לא התקיים התנאי התוצאה עשויה להתרחש, אבל זה לא רחוק מההיגיון. בוא ניקח למשל את הטענה: "אם תלמד אז תצליח". התנאי אומר שאם תלמד אז בטוח תצליח, אבל עדיין יכול להיות שתצליח גם אם לא תלמד... מה שלא יכול להיות הוא המקרה שבו למדת ולא הצלחת (לפחות לוגית). עוד דוגמה: מי שטרח בערב שבת אוכל בשבת > אבל כולנו יודעים שלא חייבים לעבוד במדינתנו הנאה כדי לאכול...

הסיבה שרק 10% מהנבדקים ענו נכון נובעת מכך שאנחנו לא מבינים או שמא תופסים את השפה בצורה לוגית. יתרה מכך, אנחנו לא חושבים בהיגיון! הסיבה לכך שמלכתחילה השפה אינה בנויה כך נעוצה במבנהו הפסיכולוגי של האדם. בהרבה מן הפוסטים דיברנו על הקשר, ואיך הקשר לשוני מביא לפירושים שונים של הנאמר מילולית. ניסוי אחר שנערך ב- 1992 הראה שאם ההקשר הוא חברתי-סוציולוגי, והכלל הוא כזה שהוא מפעיל ידע חברתי מוקדם, אז לנבדקים קל יותר לענות נכון. למשל במבנה שכזה: "כדי לקבל את X עליך לעשות את Y" - לנבדקים קל יותר למצוא את שתי התשובות הנכונות. והסיבה היא שההיגיון האנושי מונָע ממכניזם שהוא תלוי-הקשר. זאת אומרת, קל לנו יותר לפתור בעיות כשאלו נטועות בהקשר - וכמובן יש ביקורת רבה על הניסוי... כהרגלו של המחקר האקדמי.

Cosmides, L. Tobby, J. 1992. Barkow et al. Cognitive Adaptations for Social Exchange. New York: Oxford University Press.

אבל למי אכפת מהסברים סוציולוגיים, אנחנו אנשי לשון!!! ההסבר הפסיכו-בלשני לתופעה אינו שונה בהכרח אלא פשוט נוגע בדברים אחרים. לפיו, הסיבה שרוב האנשים עונים "קלף 8" ומעטים מוסיפים "הקלף החום" נובעת מחוסר הרצון לקיים עיבוד קוגניטיבי עודף.

מחקרים שונים ורבים עסקו בשאלה: "איך אנחנו מבינים בכלל שפה?" אחד ההסברים האהובים עליי הוא רלוונטיות (Relevance Theory). דיברנו פה איזה פעם-פעמיים על אפקט המאמץ. כאן אני רוצה לחדד את עניין הרלוונטיות. במקרים רבים, בין שנרצה ובין שלא, ובין שנשמח ובין שלא, אנחנו מבינים את הדבר הראשון, הפשוט ביותר והנדרש לעיבוד הכי פחות. ניסוי זה מדגים לנו שהידע לפתור את שתי התשובות קיים בנו (ואכן רוב הנבדקים הבינו את הפספוס שלהם), אבל קשה לנו לראות אותו כי הוא דורש מאיתנו הפעלה של מנגנוני עיבוד והיסק רבים יותר. קרי, המסוגלות לפתרון הבעיה קיימת אצל כולנו, אבל רק מתי-מעט מסוגלים להבחין בה... תחשבו על זה כעל קצבה מנטלית. המוח שלנו נותן לנו פתרון נכון, ועוצר אותנו בכך. הוא מצדו מצא פתרון רלוונטי, ודי לו. עכשיו, אני לא יודעת מה אתכם, אבל אני מוצאת את זה מפחיד למדי.

שירלי אור היא בלשנית וסטודנטית באוניברסיטת תל אביב העובדת על הדוקטורט שלה בימים אלו בנושא פרגמטיקה ושיח.

"אנחנו לא יודעים אם יש אלוהים, אבל אין ספק שיש נשים" (וודי אלן)

עורכת לשון: יעל מדר

היפותזת ספיר-וורף הידועה גם כתיאוריית "הדטרמניזם הלשוני" טוענת בכלליות שהשפה קובעת את המחשבה. משמעותה של הנחה זאת היא שהאדם מבין את העולם בתחומי השפה שלו. כך שאם נאמר שבלשון א' לא קיימים הבדלים בין שני מושגים, הקיימים בלשון ב', המשמעות היא שאותו אדם הדובר את לשון א' אף לא יוכל להבחין באותם ההבדלים גם אם הם קיימים במציאות (לפחות מבלי שיצביעו לו על כך). הנה כמה ניסויים הממחישים לנו את הטענה לעיל:

בלשון האינדונזית יחסי קרבה בין אחים אינם מתקיימים ביחס למגדר, אלא ביחס לגיל. אמנם קיימת בשפה האינדונזית הפרדה לשונית-מגדרית, אבל לא בה משתמשים בתיאור יחסי המשפחה. בשפה זאת המילה kakak משמשת לציון אחות גדולה/ אח גדול, והמילה adik משמשת לציון אחות קטנה/ אח קטן.

בניסוי שהתרחש בארצות הברית בדקו שתי חוקרות אם שוני לשוני זה משפיע בדרך כלשהי על אופן החשיבה של דוברי אינדונזית לעומת דוברי אנגלית. אספר כאן רק על אחת מהמטלות בניסוי אף שכולן איששו את המסקנה. במטלה המסוימת ראו הנבדקים את התמונה הבאה:

בהמשך נדרשו הנבדקים להחליט מה מבין התמונות הבאות דומה יותר לתמונה לעיל:

כל מטלות הניסוי וזאת ביניהן הראו כי נטיית  הבחירה אצל הנבדקים הייתה לגרסה התואמת את המוסכמה הלשונית שבלשונם. זאת אומרת, דוברי אנגלית שימרו את המשתנה המגדרי (תמונה ימנית), ואילו דוברי האינדונזית שימרו את משתנה הגיל היחסי (תמונה שמאלית).

Anggoro, F. & Gentner, D. (2004). Cross-linguistics semantic differences influence recognition of picture. To appear in the Proceedings of the Twenty-Sixth Annual Conference of the Cognitive Science Society. Chicago, IL.

בניסוי אחר שהתקיים אף הוא באמריקה בדקו החוקרים את השפעת השפה על המחשבה ביחס למושג הזמן. אצל דוברי אנגלית (והייתי אומרת שגם אצל דוברי עברית) המחשבה על זמן מתרחשת דרך מטאפורות מרחביות-אופקיות. לדוגמה: "העתיד עוד לפנינו"; "השאר את כל הצרות מאחוריך". בשפה המנדרינית, לעומת זאת, לצד אותן מטאפורות מרחביות-אופקיות קיימות גם מטאפורות מרחביות-אנכיות. לדוגמה: "החודש למעלה" (=החודש שעבר); "החודש למטה" (=החודש הבא).

בניסוי הנוכחי ניסו - והצליחו - החוקרים להראות איך הצגתן של תמונות שמשתקפת בהן סצנה מרחבית (בין שאופקית ובין שאנכית) מטרימה פתרון שאלות על זמן בהתאם לנהוג בשפתו של אותו נבדק. מה המשמעות להטרים?  העובדה שנבדק מסוים פתר שאלה מרחבית-כללית (כמו אלו באיורים למטה) סייעה בפתירת שאלות הקשורות לזמן מהר יותר. ומדוע? כי המוח עורר את המושגים הרלוונטיים לשני התחומים, והם היו זמינים יותר לשליפה (המושגים המדוברים הם איך שאנחנו חושבים על זמן - במטאפורות מרחביות). ומה לדעתכם היה? ובכן, דוברי אנגלית ומנדרינית פתרו שאלות הקשורות לזמן מהר יותר לאחר שראו תמונות כאלו: 

לעומת זאת, דוברי מנדרינית בלבד פתרו שאלות הקשורות לזמן מהר יותר גם לאחר שראו תמונות כאלו:

המסקנה, גם כאן, היא כמובן שהדרך שבה אנו נוהגים לחשוב על דברים מושפעת ומעוצבת על ידי המושגים הלשוניים והשפה. מדליק, לא?!

Boroditsky, L. (2001). Does Language Shape Thought?: Mandarin and English Speakers' Conception of Time. Cognitive Psychology 43, pp. 1-22.

אל דאגה, תנו לי פסקה או שתיים, כדי לבאס אתכם... ראוי לציין כי אני מציגה מאמרים התומכים בהיפותזה ומנגד קיימים מאמרים וניסויים רבים המפריכים אותה. ככלל, היפותזת ספיר-וורף אינה מקובלת בקיצוניותה יותר, זאת אומרת שגם אם קיימת השפעה של השפה על המחשבה הנטייה היא להניח שהשפה משפיעה על המחשבה ולא קובעת אותה.

הלאה נלך: בבראשית ב', כ"ג מופיע הפסוק: "וַיֹּאמֶר הָאָדָם זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָר מִבְּשָֹרִי לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּה כִּי מֵאִיש לֻקְחָה זֹאת." - שנים מספר לאחר ההתרחשות הקסומה הזאת, קמו נשים ואמרו: "לא עוד! אני לא 'אישּה' של אף אחד!!!"

אז לפני סוגיה זאת ואחרות - אנקדוטה ראשונה: אם בעקבות הפסוק ואם בעקבות הנחות דדוקטיביות (שגויות) חשוב לציין כי המילה 'אישּה' אינה גזורה מ'איש' (הכוונה בהנחות דדוקטיביות שגויות: כדי להפוך x לנקבה הוסף לו ה"א וקבל את צורת הנקבה). ומדוע? כי אי-שם בנבכי אותה מילה אנו מוצאים נקודונת קטנטונת שאינה זניחונת בכלל.

"אִשָּה" - מה מקור אותה נקודה בשי"ן? ולשם מה היא הושמה? הניקוד מלמד אותנו לא מעט על האטימולוגיה (=גיזרון, מקור המילה) של המילה שבה הוא מצוי. במקרה הנוכחי מקור אותה נקודה הוא בנו"ן שנבלעה. נו"ן זאת מלמדת אותנו ש'אישה' נגזרת, הלכה למעשה, מהשורש אנ"ש כמו המילים: בני אנוש, אנשים. ובכל מקרה לא מ'איש'.

עכשיו, משאבן זאת סרה מלבנו, ניתן להמשיך, שהרי זאת ממש אינה הסוגיה היחידה וגם לא בהכרח החשובה מביניהן. מהבחינה הלשונית אנו עדים לתופעות נוספות הקשורות ל'אישה' ולמעמדה היוצרות פולמוס לעתים בלי שום סיבה, אלא אם אנו מוצאים טעם בהיפותזה שהוצעה לעיל. ועכשיו כשכולנו יודעי-לשון במידה מסוימת ניתן להתחיל ולקיים דיון (אלו שהתמידו בקריאת הבלוג :) זאת שעת השכר שלכם - נצלוהָ בתבונה).

זוכרים מסומנות לשונית מהי? קרי, מילה 'לא מסומנת' היא הצורה הניטרלית של אותו השם. בעברית ציינו כי הצורה הניטרלית/ הסתמית זהה לצורת הזכר (בלי קשר למין המצוין). השימוש בצורת הנקבה לעומת זאת הוא 'שימוש מסומן' ויתרחש רק כשהפנייה היא לנשים או חפצים ממין נקבה בלבד. כך שבעצם נאמר לנו שהשימוש בלשון זכר לא מתרחש לאור עליונות הצורה, אלא בשל פשטותה, ניטרליותה, עובדת היותה לא מגדרית וסתמית. 

דוגמאות מספר: בית חולים (לחולים שהם גברים ונשים), אבל בית יולדות (כי מטופלות שם נשים בלבד). ועל סוגיה זאת עונה האקדמיה: "נקיטת לשון זכר גם במקום שיש רוב נשים היא דרכה של העברית, ואין האקדמיה רואה עצמה רשאית לקבוע קביעה המנוגדת לדרך זו. אם דובר מן הדוברים רואה לנכון לנקוט דרך אחרת, יעשה זאת על דעתו". הרציונל מאחורי החלטה זאת נובע מכך שלשון זכר היא הצורה הניטרלית!! 

קישור: http://hebrew-academy.huji.ac.il/sheelot_teshuvot/SugyotBeIvrit/Pages/04101002.aspx

לדיון לשוני-מגדרי נוסף. כשהתמנתה גולדה מאיר לראשות הממשלה עלתה השאלה איך יש לקרוא לה: ראשה-ממשלה? רֹאשת ממשלה? ראשית-ממשלה?!? רונית גדיש במאמרה כתבה כי אפשר לומר 'ראש ממשלה' על גולדה מאיר "שהרי המילה 'ראש' משמשת בצירוף זה שימוש מושאל הלקוח מאיברי הגוף". זאת אומרת, שאין בהכרח צורך לשנות, שכן שם התפקיד מטאפורי בכלל, והוא מעיד על דמות המשמשת כראש לאותה הממשלה, אבל אין הדבר נכון תמיד. ובמקרים שבהם המילה 'ראש' מציינת יותר מאדם אחד, או אישה אחת, לצורך העניין, השימוש ב'ראשה' נכון יותר (למשל במקרים של ראשי ערים נשים). 

קישור למאמר המלא: http://hebrew-academy.huji.ac.il/sifriyya/ReadingHall/Pages/RonitGJan2013.aspx

אך לא הייתה זאת גולדה מאיר בלבד שעוררה סוגיות לשוניות, כניסתן של נשים בכלל לתחומים שהיו מאוישים מסורתית על ידי גברים יצרה מבוכה בלשון. ושמות התפקידים לא השתנו או משתנים בהתאם לרוח החדשה המכילה אותם. עם זאת, לא תמיד אפשר להאשים את הלשון (או את הגברים), לעתים גם אנחנו מעדיפות את הצורה הזכרית לאור הסטטוס הרם הנלווה אליה. בחנו עצמכם: מה נשמע טוב יותר? המזכיר המשפטי או המזכירה המשפטית? יועץ או יועצת? מזכיר או מזכירה???

וכאילו לא מספיק, באה השפה להכעיס ושמה עלינו 'בעל' (הנקשר הן לבעלות והן לבעילה). והאקדמיה נתבקשה על ידי אי-אילו נשים וגופים לאסור את השימוש במילה. האקדמיה אמנם נמנעה מלאסור אך כן הציעה חלופות למעוניין בכך וגם הסברים לאלו המבקשים לשמור על הצורה השגורה בפיהם וכבודם/ן. להלן הצעותיהם:

• הוצעה המילה 'אישי' הידועה לכול. עם זאת, בעיית הצורה היא דווקא מהכיוון של הגבר שעתה הפך ל'אישהּ' (האיש שלה). מילא היינו הוגים את הה"א הסופית-המופקת, אבל אנחנו לא, ולפיכך ניתן להתחשב בגבר שמסרב להצעה זאת.
• הוצעה המילה 'רע' מן המילה 'רעיה' (שבשיר השירים) - אמנם בשיר השירים לא ברור אם הכוונה הייתה לציין אשת-איש, אבל לא זאת הבעיה העיקרית. מי שזוכר את הדיון האחרון על בידול משמעות יודע לומר ש'רע' יוחדה בימינו למשמעות חבר ולא למשמעות של בן זוג, והדבר עלול להוביל לבלבול אצל השומע, ולעמימות שאין השפה סובלת.
• עוד הצעה מעניינת היא 'זוגה' זאת אומרת היא 'זוגתו' או 'בת זוגו' והוא 'זוגהּ'. היופי במילה זאת הוא שמשמעותה המקורית של המילה 'זוג' היא עול = מוט שנושאים שני בעלי חיים בשווה - נחמד לא?!
• לאלו הרוצים להתמיד עם המילה 'בעל' סיפקה האקדמיה הסבר מניח-דעת והוא שלמילה 'בעל' יש שתי משמעויות: 1) אדון של דבר-מה; 2) בן זוג בקשרי נישואין. ואין זאת אלא בחירה המותנית בהקשר הידוע לכול. וכבר למדנו על חשיבותו של ההקשר למשמעות המילה. 

להרחבה ראו: http://hebrew-academy.huji.ac.il/sheelot_teshuvot/MivharTeshuvot/Pages/01051102.aspx

וסתם כדי להשתעשע, כי זה באמת לא עניין מגדרי, אף שראיתי נשים מספר רותחות על כך. יש הטוענים שזאת חוצפה גמורה שאיברי גוף נשיים במהותם מינם זכרי: "שדיים יפים", "רחם גדול"... אבל רק דעו שיש גם איברים זכריים מובהקים שמינם נקבה (אף ששכיחותם נמוכה בהרבה): "ערמונית גדולה", "ערלה מדהימה"... חשוב להעיר למקרה זה שמינם של איברי הגוף לא נקבע לפי מין הנושא אותם, אלא לפי תולדות המילה עצמה.

שורה תחתונה מה העניין: פעם הייתי הודפת טיעונים פמיניסטיים מהסוג שהוצג לעיל בידע בלשני כזה או אחר, מטיחה פה עובדה, שולפת שם איזה ציטוט. אבל הנקודה עמוקה בהרבה, גם אם יש צידוק בלשני או לשוני או משהו אחר מאחורי השימוש בצורות אלו או אחרות. אם נניח שיש בשפה כפי שהוצע לעיל יכולת חזקה להשפיע על המחשבה, אז הבעיות הללו הן לא רק לשוניות אלא תרבותיות. שכן בהיעדר מושגים ראויים או בקיומם של מושגים לא ראויים אנו מכתיבים את האופן שבו אנו חושבים או לחלופין מעצבים את אופן החשיבה לפי המצוי והרגיל.

כתבה: שירלי אור, בלשנית