עורכת לשון: יעל מדר
ההגדרה הוויקפדית של המונח "היפר-קורקציה" או בעברית תקינה "תיקון-יתר" היא: מבע שגוי ביחס לשפה התקנית תוך ניסיון להימנע משגיאה נפוצה אחרת. או במילים אחרות החלת כלל אחד על מקרים נוספים. לדוגמה: השימוש במילה *בְּאִם הוא שגוי! ויש לומר בפשטות אִם, בלי הוספת הבי"ת התחילית הנהוגה במילים דוגמת: בזמן, ברגע, באין וכיוצא בזה. והדבר נכון גם למילה *בִּכְדֵי (סתם שתדעו, המוסכמה בלשון היא שלפני צורות שגויות או מדומות שמים את הסימן *). ההגדרה הוויקפדית אמנם טובה, אבל בעיניי מחסירה מאפיין חברתי-פסיכולוגי חשוב בתופעה והוא המניע לה. זאת אומרת, כשאדם אומר "לא הלכתי לשם בגלל שהם הרביצו לי" מדובר בשגיאה לשונית אבל לא במקרה של תיקון-יתר (אומרים 'בגלל ה...' ולא 'בגלל ש...'). והדבר דומה יותר לאותו פוליטיקאי אומלל שרצה להלין על עבודתו הקשה ואמר: "עשינו ימים כלילות" מתוך הרצון לשלב בלשונו פתגם ידוע, אך העיד על עצמו כמי שמנמנם גם ביום וגם בלילה. פרט לפוליטיקאים תמצאו את הדבר קורה גם אצל אקדמאים, בוסים וכל מי שתופס את עצמו ואת ישבנו.
אז הנה כמה מתיקוני-היתר הידועים:
- לא קיים הצירוף 'במידה ו'. אם הרצון הוא לבטא משפט תנאי יש לומר 'אם'.
- מילית הקישור לסיבה היא 'מאחר ש' ולא 'מאחר ו'.
- אין להחמיץ את השי"ן הקטנטנה, ועדיף להימנע ממשפטי זיקה שאינם מקושרים. ולכן אל תֹאמר: 'המספר אליו הגעת איננו מחובר' אלא 'המספר שאליו הגעת איננו מחובר'.
- דוגמה שאני אוהבת במיוחד. הכלל אומר שאם אחרי ה"א הידיעה יש הע"ח המנוקדות בקמץ גדול יש להגות את ה"א הידיעה בסגול. לדוגמה: הֶעָשִיר, הֶחָלָב. אבל לפני כל דבר אחר אין מקום לעשות זאת, ולכן אין לומר: הֶחַלוֹן וכיוצא בזה.
- נכון שאומרים דֹּב > דֻּבִּים, תֹּף > תֻּפִּים - אבל אין הצדקה ל'חוֹף > חֻפִּים'.
- ועוד דוגמה יפה שלמדתי רק לאחרונה. השימוש במילה 'הינו' כאוגד שגוי. זאת אומרת אין לומר 'הילד הינו יפה' אלא 'הילד יפה' או 'הילד הוא יפה'. הִנֵּה בנטייה (הנני, הנו, הנה) משמשת לציון רמיזה, הצבעה או הדגשה (מעין הנה תראו אותי > הנני). מצורף קישור להסבר המלא באתר האקדמיה: http://hebrew-academy.huji.ac.il/sheelot_teshuvot/MivharTeshuvot/Pages/14121101.aspx
מקרים של תיקון-יתר מוכרים לנו מכל תחומי החיים, ובהם לשון. הם לעתים מצחיקים, לעתים עצובים ולעתים מגוחכים. אבל הם בעיקר מלמדים על אותו מניע חברתי-פסיכולוגי שאותו אני מכנה "אפקט רוזנבלום". אפקט רוזנבלום הוא תהליך בלתי מודע, אוטומטי המעיד על תהליך קוגניטיבי עמוק יותר, בדומה לאפקט סטרופ, אבל משמעותי הרבה פחות. ולמי שלא מכיר את האפקט הנה הסבר קצר שלו מימין ואתם מוזמנים לחפשו בגוגל. חזרה לעניינו, בעוד אפקט סטרופ סייע בשנות החמישים לזהות סוכנים סובייטים, כל מה שמציע אפקט רוזנבלום הוא זיהוי פלצנות. שני האפקטים אגב ניתנים לשליטה אם הם מובנים בצורה מודעת.
הניסיון הזה לדבר בלשון גבוהה הוא משל לאנשים המנסים להכריח אותנו להבין שהם עמוקים, מבינים ויודעי-דבר. אף על פי שאין הדבר נכון תמיד (לפעמים הוא נכון, אבל לפעמים לא). למה אני קוראת לאפקט כך, קרי "אפקט רוזנבלום"? משום שהתופעה נהוגה מאוד אצל הגב' פנינה רוזנבלום. אישה יפהפייה (בעבר ובהווה), אשת עסקים מצליחה (מה שחייב להעיד על רמת תבונה מסוימת), וסך הכול עושה רושם של אישה טובה למדי העושה בחירות שנראות די חברתיות (אם בגלל מעורבותה בפוליטיקה ואם בגלל אתר השידוכים החדש שהיא פתחה). ובכל זאת דמותה מעוררת בנו גיחוך... אז למה? למה אישה מצליחה בזכות עצמה מעוררת בנו גיחוך כה גדול? היא ועוד אי אילו אנשי ציבור...? לדעתי, מדובר באותו אפקט. זאת אומרת, הניסיון להיות משהו אחר טוב יותר ממה שאנחנו מעריכים את עצמנו, טוב יותר ממה שאנחנו מאמינים שאנחנו יכולים להיות. אבל במקום לעמול על המעמד שאנו מנסים לנכס לעצמנו אנחנו בוחרים בדרך הקצרה. תמיד הדרך הקצרה בעברית...
וסתם לידיעה:
מותר לומר 'שִנֵּיתֵי' וגם 'חִכֵּיתֵי' לצד 'שִנִּיתִי' ו'חִכִּיתִי' (ועוד שורשים כאלו מגזרת ל"י). ממתי? בניסן תשנ"ו בישיבה רכח - המופיעה גם בהחלטות האקדמיה בדקדוק (סעיף 3.6א [רכח], עמ' 64) - הוחלט כי "בעבר בגוף ראשון ושני בבניין קל ע' הפועל מנוקדת בחיריק [...] בשאר הבניינים בגוף ראשון ושני ע' הפועל מנוקדת בחיריק או בצירי".
אמנם נעדיף את צורת החיריק, אבל שלא יתקנו אתכם סתם.
