הרטוריקה של גרייס

כתבה: שירלי אור
עורכת לשון: יעל מדר

מי הוא פול גרייס (Paul Grice)?

פול גרייס הוא הדמות הכי חשובה בחיים שלי אחרי המשפחה שלי והוא מלווה אותי כבר שנים. הרעיונות שלו הם המפתח למחקר שלי, ואפילו שאני לא מסכימה עם הרבה מרעיונותיו, בעצם כתיבתם הוא הניח יסודות למחשבה אחרת על השפה. לא מזמן שאלה אותי חברה מהי התזה של גרייס. מכיוון שהיא לא מהמשתעממים בקלות יכולתי ממש להסביר לה. מעבר לשיחה הנחמדת ההסבר שלי הוביל אותי לשתי מחשבות ששתיהן קשורות לתזה של גרייס. הראשונה, שבה נעמיק יותר, היא העובדה שאת התזה של גרייס ניסיתי להסביר לפי עקרונות התזה של גרייס - בלי לשים לב. המחשבה השנייה נוגעת לכך שהלוואי שתיאור השפה של גרייס היה תיאור השפה הטבעית.

התזה של גרייס

פול גרייס הוא בלשן-פילוסוף, אבי תחום הפרגמטיקה, שבשנת 1975 פרסם את המאמר "Logic and Conversation" שמאז ועד היום משפיע על ספרות המחקר בתחומים בבלשנות המתעסקים במשמעות. במושגים של מחקר מדובר בזמן ארוך מאוד. במאמר הזה ובמאמרים אחרים שפרסם מתאר גרייס את עקרון שיתוף הפעולה המנחה את התקשורת בין בני-אדם ושתחת כיפתו נחים כל שאר העקרונות (המונח המקצועי הוא מַקְסִימוֹת).

עקרון שיתוף הפעולה והמקסימות של גרייס
לפי עקרון שיתוף הפעולה התקשורת בין אנשים מונעת בראש ובראשונה מרצון הדדי לקיים את השיח. או לכל הפחות רצון הדדי לנהל את השיח לטובת דבר-מה. לפי גרייס, שיתוף הפעולה בא לידי ביטוי דרך קיומן של ארבע מקסימות (ונאמר מעתה עקרונות). העקרונות האלה הם לא בהכרח הכרתיים בזמן התקשורת. בסוגריים הענקתי ניסוח לא-פורמלי של העקרונות האלה:

1) מקסימת הכמות

1.1) עשה שתרומתך לשיחה תהיה אינפורמטיבית במידה ההולמת את מהלך השיחה. (אל תקמץ במילים)

1.2) אל תמסור מידע יותר מהדרוש. (אל תחפור)

2) מקסימת האיכות - עשה שתרומתך לשיחה תהיה אמתית

2.1) אל תאמר דבר שאתה מאמין שהוא שקרי. (אל תשקר)

2.2) אל תדווח על עובדות שלגביהן אין לך ראיות. (אל תקשקש)

3) מקסימת הרלוונטיות

3.1) עשה שדבריך יהיו רלוונטיים, כלומר יתייחסו לדברים שנאמרו בשיחה לפני כן. (תקשיב [לא רק לעצמך])

4) מקסימת האופן

4.1) הימנע מעמימות. (אל תבלבל)

4.2) הימנע מדו-משמעות. (אל תסבן)

4.3) היה תכליתי. (דבר לעניין)

4.4) נסח את דבריך באופן מסודר. (אל תהיה אני ותתחיל סיפור באמצע)

זאת אומרת, שבדיבור רגיל אנחנו מצפים שהדובר לא יחסיר מאיתנו מידע שיש ברשותו, שלא יחזור על הדברים, שלא ישקר או יסלף או ימציא דברים. שהדברים שהוא אומר יהיו עניינים ברצף השיחה. שהוא יהיה חד ובהיר ויספר את הדברים בצורה הגיונית. האמנם?!

Grice, P. (1975). Logic and Conversation. Speech Acts, pp.41-58.

שתי נקודות לפני שממשיכים:

• ברבות הזמן העקרונות התחדדו, ולמעשה, התיאוריה השלטת כיום דוגלת בכך שכל העקרונות כפופים תחת רלוונטיות - המקסימה השלישית. 
• התיאוריה של גרייס מורכבת מזאת שהצגתי לעיל ולמעשה באה לפתור בעיה שהייתה קיימת במחקר דאז וכיום. הוצאת הדברים מההקשר שבו היו נטועים חוטאת לגרייס, כאילו היה איזה תמהוני שניסח סתם עקרונות לשפה. אבל אנחנו ממילא נשתמש בעקרונות האלה לצרכים אחרים מהשיח שבו הם נטועים. 

קשה לי להאמין שאפילו תת-הכרתית מישהו חותר לשיח שמקיים את העקרונות לעיל. היה נחמד אם ניסינו, אבל לא נראה לי שהדבר קורה כך. הרבה אחרי שהתחלתי ללמוד בלשנות וגם הרבה אחרי שלמדתי את גרייס, הבנתי שאפילו אם עקרונות אלו לא מנחים את השיח הטבעי, יהיה ראוי לנסות ולקיים את העקרונות האלה מלאכותית. 

וזה מביא אותי לנושא מעט אחר, אבל דומה. קראתי לא מזמן ביקורת של אדם ספציפי, אבל היא מהווה דעה רחבה גם אם לא דעת רוב, על הדור של הסמארטפונים. הביקורת שלו, שלא הייתה חדשנית במיוחד, הצביעה על תופעה עיקרית אחת, אם הבנתי נכון את דבריו, והיא שה"מסכים" מונעים מאיתנו תקשורת אמתית ובריאה עם אנשים אחרים ועם המציאות כשלעצמה. התלבטתי מאוד איך להציג את הפוסט הנוכחי. אין לי שום עניין לבקר את החוקר המדובר. מה שאני כן אנסה הוא לתמצת את דבריו ולספק חלופה לרעיון שהוא מציע. אני אתן את הפאנץ' כבר בהתחלה, בתור "הנחיית קריאה": בעיית היעדר התקשורת בין אנשים היא לא תוצר של כניסת המסכים לחיינו, אלא של התקשורת האנושית. נקודה.

קרדיט ועניינים: את דבריו של החוקר המדובר מצאתי דרך קישור לקישור לקישור בשוטטות שלי בין המסכים המציפים את חיי. הפעם מדובר בפייסבוק ודרך האתר של סיוון רהב-מאיר ודרך עמוד הפייסבוק של חברה יקרה מהעבר (מצ"ב קישור: https://www.facebook.com/SivanRahavNews/posts/1008589609193877).

החוקר (האמת שאני לא יודעת אם הוא ממש חוקר או מרצה) מברך על העובדה שהוא לא ילד בדור הנוכחי, שאותו הוא מכנה "דור המסכים". דור שהמחלה הקשה ביותר שלו היא התמכרות למסך מסוג זה או אחר, נאמר: טלפון, מחשב, טלוויזיה. לדידו, המסך מביא לכך שאין דיאלוג בין אנשים. הוא מספר על זה שכשהוא היה ילד, הוא והחברים שלו היו הולכים לים ובחודשיים של חופש היו נוצרות חברויות מופלאות שנוצרו מלהשתעמם יחד ולדבר ולדבר. כיום, לדעתו, ילדים ונוער כבר לא מדברים. עוד הוא משווה בין ספרים מעוררי הדמיון שנעלמו מהעולם, לטלוויזיה שמציגה הכול ובכך מדכאת את הדמיון. אין לילדים דמיון כיום, הוא טוען. 

חלופה: כשאני הייתי קטנה, לא היו טלפונים או מחשבים (רק מתי-מעט שיחקו). ועדיין, מעטים היו אלה שקראו ספרים. מה עשו השאר? אין לי מושג... מטלות קוגניטיביות מאמצות תמיד יהיו חביבות פחות על הרוב. יהיו אלה שיקראו, ושקוראים גם היום, ויהיו אלה שלא. זה לא קשור למסכים. זה קשור לטבע האנושי. ואם נודה על האמת, הוצאות הספרים לא שונות בהרבה מערוצי הטלוויזיה וגם שם הזבל חוגג. ועוד עובדה שמרגיזה אותי קצת: פיתוח הדמיון הוא לא נחלתו הבלעדית של עולם הספר. לגבי היעדר הדיאלוג נחזור לכך שהרי זאת הנקודה המרכזית.

מנקודה זו מציע החוקר חמש דרכים להתמודד עם הבעיה שנפוצה בקרב ילדינו:

- להסתכל בעיניים של הזולת, ולא להשפיל מבט אל המסך. את הנקודה הוא מדגים דרך התנהלות של אנשים במעליות. החשש מאינטימיות, לפיו, הוא בעיה בדור שלנו. נקודה נוספת שהוא מעלה היא שהמסך מספק לנו ראייה מעוותת על המציאות. את זאת הוא מדגים דרך התמונות המרוטשות של מפורסמים.
חלופה: אנשים תמיד אהבו יופי ותמיד יאהבו יופי. אנשים יפים יצליחו יותר, כי ככה אנחנו, נכון לעכשיו, מתוכנתים. האם הפַּסל של דויד ניסה להשרות נקודת מבט אותנטית של הגוף האנושי?! ולגבי להסתכל בעיניים והאי-יכולת של ילדים לעשות כך, כן ירבו ילדים עם קצת בושה ואי-נעימות! לעמוד במעלית ולנעוץ מבטים בזרים, זה פשוט לא מנומס!

- הוא מבקש לחדול את השיח האלים בין אנשים. השיח הציני.
חלופה: בגדול, אני מסכימה. אבל אני לא רואה קשר מסוג סיבה-מסובב (מסכים-ציניות). שזאת עוד נקודה חשובה שתחזור על עצמה. אני יודעת שאנשים אוהבים לזלזל במחקר ובתוצאות סטטיסטיות, אבל החשיבה הסטטיסטית מעניקה נקודת מבט ביקורתית כלפי ניסיונות חוזרים ונשנים של אנשים וחוקרים לקחת שתי תופעות ולקשור אותן בקשר סיבתי בלי הוכחה ובשל אינטואיציה. 

- הוא מבקש לחדול מהשימוש במילים קיצוניות: "סוף הדרך", "חבל על הזמן".
חלופה: השימוש במילים קיצוניות הוא תופעה לשונית ידועה הקרויה הפלגה או העצמה. מדובר בתופעה שחלה כשהדוברים חשים שהמילים הרגילות לא מצליחות להעביר את התחושה המפעמת בהם משום שתש כוחן בשל השימוש בהן. והנה מאמר יפה של האקדמיה ללשון על מילים שכאלה (קישור: נורא יפה, נורא ואיום). אני אוהבת מאוד את התופעה הזאת. היא חדשנית ואפילו שיש בה הגזמה היא עושה את העבודה.

- הרשתות החברתיות, וזה הקשר, מתברר, למסכים, מעודדות רכילות.
חלופה: גם רכילות תמיד הייתה קיימת בהיסטוריה האנושית. לא סתם ביקשו מאיתנו: "לא תלך רכיל בעמיך" (ויקרא יט, טז)/ "ארור מכה רעהו בסתר" (דברים כז, כג)/ "לא תלבין פני חברך ברבים" (פרקי אבות ג, יא)/ "לשון הרע לא מדבר אליי" (שלטי חוצות בבני ברק)/ "לשון הרע שקול כנגד עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים" (ערכין טו, ב) - ואלה רק מטקסטים של עולם היהדות. שוב, טבע אנושי, אין לזה קשר למסכים או לדור המסכים. 

- העצה החמישית ממש לא הייתה ברורה לי, היא הייתה מעין קול קורא של אותו אדם למאזיניו להפיץ את דבריו הלאה. להתארגן ולא לתת למפרסמים להאכיל אותנו בשטויות ולא לרוץ למסכים...
אין חלופה, כי אין קשר ישיר למסכים.

אז מה הטענה שלי? ולמה אני נטפלת למאמרים בפייסבוק? יש לי שתי טענות - הראשונה והחשובה פחות: לדעתי, הטכנולוגיה מבורכת, המסכים מבורכים. וכמו כל דבר לא צריך להגזים. ילדים שמשחקים משחקי מחשב, למשל, מייצרים קשר בין-אישי עם חבריהם למשחק אם הוא משחק שכזה, מפתחים קשר עין-יד (מוכח!), מעודדים את כישורי הדמיון שלהם, כי משחק באשר הוא מביא לכך, ולא רק ספרים, וגם שזה כיף לא נורמלי! מי ששקוע במחשב, בפלאפון, בטלוויזיה כל היום הבעיה היא לא המסך, אלא הוא. "הכול במידה" היא העצה הכי שחוקה והכי מתאימה בהרבה מקרים. למסכים יתרונות עצומים. בכלל התקופה שאנחנו חיים בה היא פשוט אדירה וכיפית גם בזכותם.

הטענה השנייה הבלשנית-פילוסופית שאני מתעסקת בה מעט לאחרונה נוגעת לדיאלוג או היעדר-דיאלוג. לדעתי האישית הלא מוכחת אמפירית או מחקרית, אנשים לא יודעים לדבר וזה היה כך מאז ומתמיד. אנשים שיודעים לדבר נראים לי תמיד בעלי סגולה מיוחדת. מדובר בכישרון, כמו כישרון כתיבה, נגינה, ציור, או סתם זוג ידיים טובות. בכל אחד מהתחומים האלה, ושפה ביניהם, היכולת להשתפר קיימת ומבורכת. כולנו הרי יודעים לכתוב, ולהקיש על תווים, ולצייר או לשרבט, אבל ממש לעשות את זה, זאת אומרת, בכישרון - רק מעטים. אמנם, נראה היה טבעי שנרצה להשתפר באותו הדבר שאנו עושים מדי יום ביומו, אבל המצב הוא לא כזה. אנשים לא מעוניינים לשפר את התקשורת, שאחרת ספרי הרטוריקה היו פופולריים יותר מחמישים גוונים של אפור. בכלל נדמה שיש מוסכמה שאנחנו יודעים או ידענו לעשות את זה. למשל, משרד החינוך שמנסה להביא בשורה חדשה דרך הבגרות החדשה בלשון בחר להתמקד בהבעה, אבל בחר דווקא הבעה בכתב על פני הבעה בעל-פה - בחירה משונה, לדעתי, אבל לא מפתיעה כלל (והלוואי שיצליחו). בכל מקרה, לאלו שמעוניינים לשפר את יכולות השיח שלהם, ואני מבטיחה לכם, מדובר בחוויה מהנה למדי, נסו מדי פעם ליישם את העקרונות של גרייס על הדברים שאתם אומרים. אמנם, גרייס יצא מנקודת הנחה שאלו העקרונות שמנחים את השיחה בינינו, אבל נוכל להגדיל בכך שנחתור לכך.

שירלי אור היא בלשנית וסטודנטית באוניברסיטת תל אביב העובדת על הדוקטורט שלה בימים אלו בנושא פרגמטיקה ושיח.

לחשוב כמו תינוק

כתבה: שירלי אור
עורכת לשון: יעל מדר

אם היינו יכולים להצביע על ההבדל העיקרי בינינו (המבוגרים) לבין אוכלוסיית התינוקות הייתי אומרת שההבדל נעוץ בהיעדר שפה. הבדל זה שהוא די מוסכם וגלוי לעין הוא הבדל בלשון המעטה. זאת אומרת, יש שיאמרו שתינוקות הם הרבה פחות מבני אנוש נטולי שפה. למשל, בעבר נהגו לחשוב על תינוקות חלק מהדברים האלה:

• תינוקות מוגבלים בחוויה החושית של כאן ועכשיו, ונעדרים יכולת של שיח והיגיון.
• תינוקות הם גושים של צרכים המונעים מרפלקסים של בכי ורעב.
• תינוקות אינם מצויים בהכרה מלאה (עד שנות ה-70 העוללים המסכנים האלה עברו בשל אמונה זאת ניתוחים ללא הרדמה).

נראה לי שאינטואיטיבית רבים יסכימו עם הטענה שההנחות לעיל אינן עולות בקנה אחד עם העובדה שתינוקות הם היצורים שלומדים בצורה היעילה ביותר מטלות מורכבות מאין-כמותן ובזמן שיא. אבל הטענה הזאת, גם אם נראית טריוויאלית, היא מחשבה של זמן ומקום - זאת אומרת, קל לנו לומר זאת היום אחרי שחווינו התפתחויות מדעיות ומוסריות, מהתקופה שקדמה לנו. בכל מקרה, ונכון להיום, הגישה השתנתה. מוחם של תינוקות הוכח כמצע פעילות פורה, ויש המנסים להתחקות אחר פעילות זו, כדי ללמוד משהו מכך בעבורנו (המבוגרים).

הנה, למשל, הבדל אחד בין מוחנו שלנו לזה של תינוקות. אחד היתרונות בחשיבתו של האדם הבוגר הוא יכולת המיקוד והריכוז המאפשרת לו לפתור בעיות מורכבות. תהליכי החשיבה של תינוקות, לעומת זאת, הם רנדומליים וחסרי מיקוד. עולות מתוך כך שתי שאלות מחקריות: 1) האם יכולת המיקוד והריכוז מסייעת בפתרון בעיות מורכבות יותר מהיכולת לחשיבה רנדומלית? 2) מה במוחם של תינוקות שונה מבחינת חומר ותהליך ממוחם של מבוגרים?
אז על השאלה הראשונה אין לי מענה אמתי, רק ניחוש שאציג בסוף. על השאלה השנייה אענה שלא מתוך דעתי האישית, אלא מתוך אוסף מחקרים מתחומים שונים. וכרגיל, כפי שאנו נוהגים פה, במסגרת השיח של לשון ושפה.

להלן שני ממצאים ותיאור של ניסוי אחד מתוך מאמר שהתפרסם בעיתון boston.com:
מחקר שנערך על תינוקות מצא כי במוחם של תינוקות קיימים יותר תאי עצב מבמוחו של איש מבוגר. תאי עצב האלה מתחילים "להימחק" מרגע שהמוח מבין מה נדרש לו ומה אינו נדרש, לכאורה. למה לכאורה? כי מי יודע מה נמחק שם ולמה. תפקידו של תהליך מחיקת התאים הוא להפוך את המוח ליעיל יותר. קרי, מוח המתמקד במטלות שאליהן אנו נדרשים. על השאלה שעלתה בגוף המאמר "מה אנחנו מאבדים?" ענו החוקרים שמדובר בגמישות מחשבתית. עוד מצאו החוקרים שבנוסף לריבוי תאי עצב נראה שיש שוני אנטומי של ממש במבנה המוח של תינוקות ובקשרים שבין החלקים השונים בו. שוני זה, כך גורסים החוקרים, הוא זה שמאפשר להם לעבד מידע רב בקלות יחסית.
*להורים מביניכם: זה גם מה שמקשה על תינוקות להירדם. אנחנו המבוגרים מסוגלים לחוות את המציאות דרך מסננים, אך תינוקות אינם מסוגלים לכך. הם חווים את המציאות כמות שהיא על כל חלקיה. ולכן גם קשה להם יותר להגיע למנוחה שמאפשרת להירדם. וזה מביא אותנו לניסוי שתואר במאמר.

בניסוי שנערך על ילדי גן הראו החוקרים לילדים תמונה של ילדה המתבוננת על תמונה של משפחה. החוקרים שאלו את הילדים על מה הם חושבים שהילדה חושבת (אם אני מבינה נכון את הניסוי, מדובר פשוט בתיווך של המחשבות שלהם עצמם). תשובתם של הילדים הייתה שהילדה חושבת על המשפחה, אבל וחשוב מכך: גם על המסגרת של התמונה, ועל הרקע של התמונה ואפילו על הכיסא שבצבץ ברקע. זאת אומרת, הילדה חושבת על כל מה שהיא רואה.

(קישור לכתבה: : http://www.boston.com/bostonglobe/ideas/articles/2009/04/26/inside_the_baby_mind/?page=2).

אז דיברנו על תינוקות, ועל ילדי גן, ולא סתם. מחקרים כיום, לפחות בתחום השפה, מקפידים מאוד על ניסויים בטווחי גילים צרים יותר, כי המוח עובד אחרת בכל גיל - כך מתברר! להלן שלושה מחקרים, שאותם אתאר בקיצור רב, מפאת הזמן והסבלנות של קוראיי, אבל אוסיף קישורים לאלו שיש להם זמן פנוי (הייתכן?!).

את המחקר הראשון של Dews&Winner ייתכן שהצגתי בעבר. המחקר נוגע ליכולת של ילדים להבין משמעות שהיא מעבר למשמעות המילולית, ובפרט את היכולת להבין מטפורות ואירוניות. הבעיה בהבנת שפה לא מילולית היא שהיא דורשת מהשומע לעבד משמעות אחרת מזאת שנאמרה במפורש. כשאנחנו אומרים "ג'וליה היא השמש" אנחנו לא משווים את ג'וליה לעצם הקרוי שמש, אלא מתארים את ג'וליה דרך תכונה או תכונות המשותפות לשני העצמים, במקרה הזה: אור, ששוב מדומה לתחושה של מלאות והתפעמות. זאת אומרת, משמעות שהיא מעבר למשמעות המילולית מחייבת את השומע לדחות את משמעות המשפט המפורש ולחפש אחר משמעות אחרת המסתדרת עם ההקשר הנתון.

לאחר תיאור מקיף ומעניין של החוקרות את ההבדלים הלשוניים שבין מטפורות לבין אירוניות, תיאור שאותי הפתיע ברמת העומק שלו, הן מציגות את ההבדל החשוב ביותר בין שתי התופעות האלו הקשור לעיבוד הקוגנטיבי שלהן (חשוב ביותר לענייננו). אז מה קורה אצל ילדים? אם מדובר במטפורה נראה שכל עוד ידע העולם של הילד מכיל את ההיבטים הכלולים במטפורה הוא יבין אותה. מדי פעם הם עשויים לייחס חשיבות גדולה יותר לתכונה מסוימת על פני אחרת. למשל ב"ג'וליה היא השמש" הם עשויים לחשוב שג'וליה היא פשוט חמה. אבל טענתן היא שמטאפורות רבות יובנו כהלכה עד גיל 3 או 4. באירוניות המצב מעניין יותר. גם אם ידע העולם הרלוונטי למשפט מצוי בחזקתו של הילד הוא לא יצליח להבין אירוניות עד גיל 6 פחות או יותר. ולמה? כי יש חלק במוחו שעדיין אינו מפותח דיו. אותו חלק שמאפשר לו להתייחס אל עמדת הדובר כאל עמדה הנדרשת לעיבוד.

Dews, S. and Winner, E. (1997). Attributing Meaning to Deliberately False Utterances: The case of Irony. In: Ch.Mandell and A. McCabe (eds.). The Problem of Meaning: Behavioral and Cognitive Perspectives. Amsterdam: Elsevler. pp. 377-414. 

כאן אני עוברת לנושא הבא, שהוא יותר תיאוריה ממחקר נקודתי. התיאוריה קרויה Theory of Mind. תיאוריה זו מתעסקת ביכולת לייחס מצבים מנטליים לעצמך ולסובבים אותך. זאת אומרת שהיכולת להבין שלאחר יש רצונות או מחשבות או כוונות - בכלל לא מפותחת מבטן ומלידה. הנה ניסוי מפורסם בתחום הקרוי " The False Belief Test".

אני חייבת לציין שברמה האישית והאינטואיטיבית קשה לי להסכים עם ההנחה הבסיסית של התיאוריה כמות שהיא, קרי שילדים עד גיל מסוים לא מסוגלים לייחס מצבים מנטליים לאחרים, גם אם פישטתי את זה מדי. אומרים (ג'ון דו'ס שכאלה) שתינוקות רכים, למשל, מרגישים את אמם. ברור שזאת לא הכוונה אבל לפעמים אנחנו כן חשים שילדים חשים אותנו. קשה להתווכח עם הממצאים, אבל אינטואיציות, אפילו שרבים נוהגים לבטלן, הן בסיס לגיטימי בעיניי להפרכת עמדות גם אם מדעיות. וייתכן שהפער קשור במושגים. נאמר: החלק שעליו הם מדברים קשור במנגנון הלשוני, בעוד שאני עשויה לדבר על מנגנון על-לשוני או אפילו על-חושי (וראו איך אני נזהרת מלומר בפשטות טלפתיה. בכל זאת - מנסה לשמור על ז'רגון מדעי [חחח], לא שטלפתיה לא נחקרת גם כתופעה מדעית).

את הסרטון השני שאני מצרפת שהוא קצת יותר ארוך אני אסביר בקצרה, כך שמי שמעוניין לראות אותו מוזמן לדלג לפסקה הבאה. סרטון זה ניתן במסגרת ההרצאות הידועות של TED והוא עוסק בפריצות הדרך שנעשו במסגרת התיאוריה Theory of Mind. אלו הם שלושת הממצאים העיקריים שצוינו בהרצאה:

1. קיים אזור מובהק במוח שתפקידו הוא לחשוב על מחשבות הזולת. הוא מצוי מעל אוזן ימין ומעט מאחוריה. אנחנו נפעיל את החלק הזה כשנקרא ספר או ננסה להבין על מה מישהו מדבר, אבל לא כשנפתור, למשל, משוואה מתימטית. 
2. ההתפתחות של אזור זה חלה בגיל הילדות והוא אמור להיות מוכן דיו עד גיל 5-4. מה המשמעות של "דיו"? הכוונה היא למפותח מספיק בשביל להבין את מחשבת הזולת ברמה זו או אחרת. עוד הם מצאו כי היכולת לשפוט את המהלכים המוסריים הקשורים במחשבת הזולת תלויה באזור זה, אבל היכולת הזאת מגיעה לבשלות - הזהה לזאת של האדם המבוגר - רק בגיל 7, ולפעמים ממשיכה בגילים 11-8.
3. אפילו שהחלק הזה מפותח אצל בוגרים הוא שונה אצל כל אחד, והשינויים האלה משפיעים על ההכרעות המוסריות שאנחנו עושים ביחס לאחרים. 

להלן הקישור להרצאה: https://youtu.be/GOCUH7TxHRI

ההקשר המוסרי לוקח אותי לניסוי השלישי והאחרון בסדרת הניסויים של פוסט זה. מי שצפה בסרטון שינסה להיזכר ברגע שבו הילדים נשאלו לגבי אשמתו של הפיראט בלקיחת הסנדוויץ'. ילדים עד גיל 5 שפטו את הפיראט כאשם, אפילו שלא היו לו הכלים לדעת שהוא לוקח סנדוויץ' שאינו שלו (ביאור לאלו שלא צפו). קרי הם שפטו את המציאות האובייקטיבית של הסיטואציה ולא התייחסו למציאות הסובייקטיבית של הפיראט. השיפוט המבוסס על המציאות האובייקטיבית, שהוא בין יתר הדברים נושא המחקר שלי, מלמד על חשיבה לוגית שאינה מתחשבת בהיבטים שאינם חלק מהעובדות כהווייתן. הניסוי הבא שאני אציג לא קשור בקשר הדוק לזה שהוצג קודם, אבל אולי אחרים כמוני יחושו ברלוונטיות שביניהם. בכל מקרה, גם הפעם מדובר ביכולת המצויה אצל ילדים שנכחדה ממוחנו כמבוגרים והיא היכולת האינטואיטיבית לחשיבה לוגית.

לפני המאמר, כי באמת שחשיבה לוגית גדולה על רובנו, בואו נתחיל מלהסכים על כמה דברים. זה לא יהיה פשוט כי החשיבה הלוגית שלכם הלכה לפח בגיל 6. מה המשמעות של המשפט: "חלק מעובדי החברה השתתפו בהפגנה"?

1. כל עובדי החברה השתתפו בהפגנה.
2. לפחות עובד אחד השתתף בהפגנה.
3. לא כל עובדי החברה השתתפו בהפגנה.
4. אף עובד מהחברה לא השתתף בהפגנה.

רמז: יש יותר מתשובה אחת נכונה. למעשה התשובה היחידה שאינה נכונה היא (4). הדרך שבה אנחנו בדרך כלל מבינים את המשפט היא כמו במשפט (3). אבל הטווח הריאלי של חלק הוא למעשה לפחות אחד ואולי כולם. זאת אומרת, שגם משפט (2) נכון ומשפט (1) בהחלט עשוי להיות נכון, אפילו שזה לא מרגיש כך אינטואיטיבית. למעשה כשמבינים את המשמעות הריאלית (לוגית) של חלק אנו רואים שאפילו שמשפט (3) עשוי להיות נכון, הוא גם עשוי להיות שקרי. יכול להיות מצב שמישהו יאמר "חלק מעובדי החברה השתתפו בהפגנה" ויתכוון לכולם. זה לא סביר, אבל הוא לא משקר. אז למה אנחנו מבינים את המשפט הזה בלי לזהות את הפוטנציאל השקרי? או לחלופין למה אנחנו לא מקבלים את משפט (1) כתרגום אפשרי של המשפט? בגלל עקרון הרלוונטיות, האומר כי אם הדובר היה רוצה לומר שכולם נהגו כך הוא היה משתמש במילה הכי מתאימה [כולם], ולא במילה שהיא גם מתאימה. שהרי לפי עקרון הרלוונטיות הדוברים מביעים מקסימום מידע שיצריך מינימום מאמץ מהנמען. 

יש מילים מסוימות בשפה, ואני לא אכנס לאילו בדיוק, שאנחנו לא מבינים אותן כמו שהן (לפי פירושן הלוגי), אלא לפי פירושן הפרגמטי, זאת אומרת, לפי הפירוש הרלוונטי ביותר בשיח (כלומר, אנחנו מונָעים מעקרון הרלוונטיות). יותר מזה, אנחנו דוחקים את הפירוש הלוגי - והנכון אובייקטיבית - עד כדי כך שהוא נראה לנו לא נכון. נחזור על זה רגע: פירושו הלוגי של חלק הוא לפחות אחד ואולי כולם. פירושו הפרגמטי של חלק הוא לפחות אחד אבל לא כולם. לצורך ההבהרה, הפירוש הלוגי הוא הפירוש הנכון של הביטוי (לפחות נכון אובייקטיבית). אנחנו נוטים למשמעות הפרגמטית בשל הציפייה שהדובר יאמר "כולם" אם זה המקרה. הנה עוד דוגמה: "ארבעה ילדים הלכו לים"  פירושו הלוגי הוא "מינימום ארבעה ואולי יותר". לעומת זאת פירושו הפרגמטי הוא "בדיוק ארבעה".

המחקר האחרון שאציג בחן את המשמעות המתקבלת אצל דוברים ביחס לשתי מילים might ו-some בקבוצות גיל שונות ובשלושה ניסויים נפרדים. הטענה המרכזית של המחקר הנוגעת לענייננו, כי היו רבות נוספות, היא שילדים בני 9-7 מתירים פירוש לוגי של might יותר ממבוגרים. קרי הם מקבלים את טענת ה-must הכלולה בה יותר ממבוגרים. והדבר נמצא נכון גם בעבור ילדים בני 10-8 ביחס למילה some. ממצאים אלה העידו על נטייה טבעית יותר לחשיבה לוגית אצל ילדים. הנטייה הזאת לחשיבה לוגית נמצאה גם בניסויים אחרים שתוארו במאמר (לאלו המכירים למשל את הסוגיות הקשורות לקשר "או" ילדים נטו לבחור בפירוש inclusive יותר ממבוגרים שנטו לפירוש exclusive).

Noveck, I. (2001) When Children are More Logical than Adults: Experimental Investigation of Scalar Implicatures. Cognition 78. pp.165-188.

נחזור שוב לשאלות שהצגנו בהתחלה: 1) האם יכולת המיקוד והריכוז מסייעת בפתרון בעיות מורכבות יותר מהיכולת לחשיבה רנדומלית? 2) מה במוחם של תינוקות שונה מבחינת חומר ותהליך ממוחם של מבוגרים?

על השאלה השנייה עניתי בצורה סלקטיבית דרך ההצגה של המאמרים והכתבות שקראתם. אני מניחה שיש עוד דברים רבים ואולי מעניינים יותר ממה שמצאתי - מי שמכיר מוזמן לשתף. אבל מה שכן נכתב פה מעניק תחושה מקורבת על כך שאנחנו לא עובדים אותו הדבר בדיוק. על השאלה הראשונה הבטחתי שאציג את הניחוש שלי שהוא מן הסתם ניחוש בלבד ונראה לי שבשלב זה הוא גם ברור מאליו. אז התשובה שלי היא "לא": היכולת להתמקד בנושאים לא רק שאינה מאפשרת לפתור בעיות מורכבות טוב יותר, אלא שהיא כנראה פוגמת בכך. אילו משימות אתם יכולים להעיד על עצמכם שעשיתם לאחרונה שהן מורכבות יותר מהמשימות העומדות בפני תינוקות? אני באמת לא מצליחה לחשוב על משימה כזאת. יש משימות שכמבוגרים אנחנו מסוגלים להם ותינוקות או אפילו ילדים אינם מסוגלים להם, אבל האם הן "מורכבות" יותר? לא נראה לי...

דבר אחרון מחוץ לעניין. בשיחה עם חברים בחתונה של חבר טוב דיברנו קצת על הבלוג. הם אמרו לי לאחר פרגון הולם ומחמם לב שהם לא מגיבים כדי לא לחפור. אז לאור העובדה שאני חופרת פה בלי שום בושה אני יכולה לומר שאשמח לחפירות הדדיות או סתם דעות ומחשבות. אתם יכולים לעשות את זה באופן פרטי מולי או סתם ליצור דיון משל עצמכם פה למטה בתגובות, אפילו שזה לא פייסבוק וזה מאוד לא קונפורמיסטי להתדיין מחוץ ל-wall.

שירלי אור היא בלשנית וסטודנטית באוניברסיטת תל אביב העובדת על הדוקטורט שלה בימים אלו בנושא פרגמטיקה ושיח.