יום שלישי, 10 בדצמבר 2013

לֹא מֵאַהֲבַת מָרְדְּכַי, אֶלָּא מִשְּׂנְאַת הָמָן

עורכת לשון: יעל מדר

בבלשנות המושג "מסומן", שנטבע על ידי אבי הבלשנות דה-סוסיר, מתייחס למשמעות המילה. זאת אומרת המסומן של מילה מסוימת הוא ביטוי של כלל ההבנות, ההשגות, המחשבות שיש לנו ביחס לאותה מילה.
לפי התייחסות אחרת פירושו של המושג "מסומן" הוא: "הערך הלא-ניטרלי של קטגוריה לשונית נתונה, שיש לציינו במיוחד בלקסיקון" (מתוך מילון למונחי בלשנות ודקדוק). זאת אומרת, לפי ההגדרה האחרונה, שמילים "רגילות" שאין להן מאפיין מיוחד הן מילים בלתי מסומנות. ומילים חריגות, תהא הסיבה לחריגותן אשר תהא, הן מילים מסומנות. 

הנה למשל דוגמאות למסומנוּת לשונית לפי ההגדרה השנייה:
  1. בעברית צורת הזכר-יחיד נחשבת לצורה הניטרלית הבלתי מסומנת. זאת גם הסיבה שאנו פונים לקהל אנשים בלשון זכר, לא כי אנחנו שובינסטים בהכרח אלא שאנו משתמשים בצורה הניטרלית. צורת הנקבה, הרבים והרבות נחשבות לצורות למסומנות, כי אנו מוסיפים לצורה הניטרלית תוספות שונות (ילד > ילדה, ילדים, ילדות).
  2. במערכת הפועל, גזרת השלמים (מערכת השלמים נחשבת לנטיית הפועל שבה מתקיימים כל העיצורים שבשורש: אכלתי, שילמתי, התלבשתי) נחשבת לצורה הניטרלית הבלתי מסומנת. ואכן קשיים מעטים מתגלים אצל הדוברים במערכת זאת. מאידך, גזרות המכילות עיצורים גרוניים (אהחע"[ר]) נחשבות לצורות המסומנות – מדוע? כי הן משבשות את נטיית הפועל. פה נופל עיצור, שם נעלם לו הצליל. למשל: לאן נעלמה הה"א השורשית של השורש בנ"ה בפועל 'בָּנִיתִי' (הרי העיצור השלישי מתקיים כשהשורש הוא אכ"ל), ולמה לא הוגים את הצליל אל"ף ב'קָרָאתִי'?
  3. גם בהתאם של שם עצם לשם תואר אנו מוצאים פעמים רבות מסומנוּת לשונית. טעויות אלה מאפיינות בעיקר עולים חדשים, אבל לא רק: הן מאפיינות גם ילדים בשלבי רכישת השפה  ובמקרים מסוימים של צורות "קשות" גם אותנו המבוגרים. למשל: חלונות יפים, אבן גדולה, וגם: צומת עמוס.
  4. עוד דוגמה חביבה שמתחוללת דווקא בשמות העצם השכיחים היא ריבוי שלא כדרך המלך. למשל: אבא > אבות; אימא > אימהות; איש > אנשים.
הביטוי "עברית שפה קשה" נוצר לא פעם מהיעדר סדירות זה. אבל, ברור הוא (אני מקווה) שבכל הלשונות קיימת אי-סדירות לשונית. ובכל אותן הלשונות, הדוברים את אותה לשון תופסים את המסומנוּת הלשונית כגורם מטריד, המחייב אותם לקבל כללים מינוריים ולשנן אותם. זה בעצם מה שעשינו כשלמדנו לבגרות בלשון. למדנו תלי-תלים של חוקים מינוריים. הנה חוק מינורי שכזה: המילית 'מ' (= from) הבאה לפני עיצורים גרוניים (אהחע"[ר]) תיהגה e (מֵחיפה), ולא i (מִשם) כנהוג ברגיל. העובדה שיש לכך סיבה לא מטרידה את הדובר כהוא זה, מה שמטריד אותו היא העובדה שהוא נדרש עכשיו ללמוד פרט תפל שכזה (זה לא תפל בכלל, דרך אגב, אם לא הייתי חוששת מלעייף הייתי מקיימת את אחד התרגילים הפונולוגיים האהובים עליי).

מה מקורה של אותה מסומנוּת?
כפי שראינו מהדוגמאות לעיל, מסומנוּת יכולה לנבוע ממקורות שונים: אם לאור תרבות ארוכת שנים (דוגמה 1), אם לאור אילוצים מסוימים (דוגמה 2), אם לאור פירוש מקדים שגוי (דוגמה 3) ואם לאור שכיחות (דוגמה 4) – ואני בטוחה שיש מקורות רבים ואחרים.

לסיכום: המסומנוּת היא שם נוסף לחריגות לשונית המביאה לערעור ההגמוניה הנהוגה בשפה, ועשויה להתרחש בשל מנגנונים שונים. תפיסה זאת של מסומנוּת מתרחקת מאוד מזאת של דה-סוסיר, המתייחסת אל המסומן כאל סמל המכיל פריטים מנטליים רבים.

ועתה לצורך הדיון הבה נטיח את שתי ההגדרות זו בזו (שלא באלימות). מה קורה כשהסמל הבלתי-מסומן שלי למושג אחד, הוא הסמל המסומן של האחר אל אותו המושג עצמו? אני שומעת מישהו אומר "קונפליקט"? "אירוניה"? "מצב ביש"?

הזהות העצמית שלנו והתרבות שבה אנו חיים לא פעם יוצקת תכנים לתוך אותם הסמלים/המילים שבהם אנו משתמשים:
דוגמה קצרה: מעולם התרגום: המושג 'פשרה'  מעורר אצל הישראלי ובשפתו משמעות לוואי (קונוטציה) חיובית. ואכן אנו משתמשים בה רבות בהקשרים של משא ומתן אל מול שכנינו הערבים. אך אבוי, אותו המושג עצמו מכיל בלשונם משמעות לוואי שלילית של הפסד וויתור (ותודה לאהרן שהפנה אותי למקור זה: http://www.arabworldbooks.com/Articles/heggy/compromise.htm).
דוגמה ארוכה: מתוך מאמר דעה מעניין למדי: שתי הלוויות ליוו אותנו בשבועות האחרונים. האחת של הרב עובדיה יוסף בירושלים, והשנייה של אריק איינשטיין בתל-אביב. בשתי ההלוויות נראה היה שהאיש היה משני לסמל שהוא ייצג: הישראליות. כותב המאמר לקח את הנושא למקום אחד מעניין כשלעצמו ואני אקח זאת למקום מעט אחר (אבל תקראו כי זה באמת היה נחמד: http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4461242,00.html). אני אטען שהסמל הוא החזרת עטרה ליושנה. שני אנשים שבעבור כל קבוצה היוו סמל ל"ישראל הישנה והיפה". וכל קבוצה הסתכלה על האחרת כאל הייצוג המסומן, האנטי-תזה של המושג עצמו.
מה קרה בעצם? הפרה של ההגמוניה, יצירת אי-סדר במושגים, תביעת המושג על ידי קבוצות שונות, ניכוס של המושג.

כל זה היה יכול להיות סביר ברמה מסוימת, אם התחושה, ואולי האישית שלי בלבד, לא הייתה שמדובר ביציקת תוכן למושג שלֹא מֵאַהֲבַת מָרְדְּכַי, אֶלָּא מִשְּׂנְאַת הָמָן. לא אתפלא אם אותם המתנגדים, המגחיכים, המלעיזים והמתריסים נגד האווירה שאפפה את הלווייתו של הרב עובדיה יוסף, מצאו את עצמם בכיכר מלכי ישראל שבועות מספר לאחר מכן. ואם לא מצאו עצמם שם, אז מצאו עצמם מזדהים עם הכאב יותר.
הסמל הוא אחד, החזרת עטרה ליושנה, ישראל הישנה והיפה, והמתנגדים מפה והמלעיזים משם לא עושים זאת בהכרח מתוך אהבה של הדבר כשלעצמו, אלא מתוך הרחקת עצמם מן האחר ומהווייתו. הסמל המסומן והבלתי-מסומן בעת ובעונה אחת הוא עדות לחברתנו מרובת השסעים. וכך אותה מסומנות שמערערת את ההגמוניה הלשונית, היא גם זאת שלעתים מערערת את אותה הגמוניה חברתית שאנו עדים לה ולעתים חסרים אותה.

התמונה העליונה שייכת לטל שלין מתוך: http://news.walla.co.il/?w=/214/2698624/1591279/5/@@/media
התמונה התחתונה מתוך הכתבה: http://www.thepost.co.il/news/new.aspx?pn6Vq=E&0r9VQ=EGEHJ