כתבה: שירלי אור
עורכת לשון: יעל מדר
כשניצת הרעיון של כתיבת בלוג היה לי ברור למדי שהוא לא יכיל כנהוג בבלוגים רבים סיפורים אישיים על חיי שירלי בדרכים. הרעיון שבראשי היה לשתף אנשים בסוגיות לשוניות שונות ולהדגים איך הן באות לידי ביטוי בחיי היום-יום שלנו. אבל המציאות הפעם ניצחה ניצחון חלקי... כך שאף שקיימות שלוש טיוטות של פוסטים בארכיון שלי המחכות לשיפוץ ולעריכה סופית החלטתי לכתוב משהו חדש ובאותה רוח חדשה שנפלה עליי. עדיין לשוני עדיין יום-יומי :)
פול גרייס, בלשן ידוע, טען כי תקשורת בהירה מונעת מהרצון של המשתתפים לשתף פעולה. שיתוף הפעולה הקרוי, שלא במפתיע, "עקרון שיתוף הפעולה" מהווה את הבסיס לתיאוריה הכללית שלו. לפי עיקרון זה, עיקרון חשוב בבלשנות, שאולי כבר דיברנו עליו בעבר, קיימות ארבע מַקְסימות שהדובר נשמע להן בהביעו מסר: 1) כמות - הדובר מעביר לנמען את כל המידע שברשותו. 2) איכות - הדובר מעביר לנמען מידע אמתי. 3) רלוונטיות - הדובר מעביר לנמען מידע רלוונטי לנושא השיחה. 4) בהירות - הדובר מעביר לנמען מידע באופן ברור.
ארבע המקסימות הללו משמשות אותנו לתקשורת מדי יום ביומו, או לפחות אמורות לשמש אותנו. למה רק אמורות? כי בתקשורת טבעית אנחנו לא באמת נשמעים למקסימות במלואן. יש אנשים רבים שמאריכים בדברים או חוסכים בפרטים, ויש כאלה שלוקח להם שעה להגיע לפואנטה. עם זאת, אנו נשמעים להם כאידאה. בפוסט זה אתמקד במקסימה אחת והיא "מקסימת האיכות" ובהקשר מסוים מאוד. אבל לרגע ובנפרד מהדיון הלשוני, לאלו שרוצים לשפר את היכולות הרטוריות שלהם, רשימת המקסימות שגרייס מנה בהחלט יכולה להוות קו מנחה לא רע בכלל, אף שאני גיליתי שזה מביא אותי ברוב הפעמים לידי שתיקה.
לפי מקסימת האיכות, כפי שנראה לעיל, הדובר מעביר לנמען מידע אמתי. מה הוא מידע אמתי? שאלה טובה. אני אענה עליה תשובה דמגוגית שתוביל את הדיון לכיוון הרצוי (הוא הכיוון שלי). לדידי, מידע אמתי הוא מידע שעולה בקנה אחד עם המציאות האובייקטיבית (הגדרה זו תשמש אותנו גם בתיאור של מהו שקר מאוחר יותר). לדוגמה: "דני ילד יפה" - המבע נכון במקרה שיש ילד ושלילד קוראים דני ושאותו הדני הוא יפה. ואני מניחה שאפשר להמשיך עם זה עוד ועוד...
היינו מצפים שתקשורת טבעית תכיל בעיקר מבעים איכותיים (=אמתיים). הנחה זו אינה מבוססת על נאיביות בהכרח, שלפיה אין אנשים משקרים, אלא על ההנחה שרוב הזמן אנחנו לא צריכים לשקר. זאת אומרת שבתקשורת שקרים אינם הכלל אלא היוצא מן הכלל. בכל מקרה, ואם נשים שקרים בצד, נראה שבשפה הטבעית כאילו בהתרסה קיימים מקרים רבים שבהם הדוברים משתמשים במבעים שקריים - להבדיל משקרים (ההבדל בין שקרים למבעים שקריים יובהר בהמשך). אם תסכימו עם ההנחה שלי ששקרים הם היוצא מן הכלל, איך בכל זאת מבעים שקריים מהווים נתח משמעותי בשפה? התשובה לכך נעוצה בהבנה ששקרים, כפי שאנו מכירים אותם, הם רק תת-קטגוריה בקבוצת המבעים השקריים. המבעים השקריים, שאינם שקרים ושפוסט זה עוסק בהם, הם מבעים שאינם שקריים או אמתיים, אלא שהם הן שקריים והן אמתיים. הדבר אפשרי כשמדברים במטאפורות.
בסמי-ניסוי שערכתי פעם הופתעתי לגלות שאנו משתמשים במטאפורות רבות. איך זה יכול להיות? ובכן, אמנם נהוג לומר על מטאפורות שהן משמשות אותנו לתיאור מושגים מופשטים שאין דרך אחרת לתארם, אבל השימוש במטאפורות חורג מההכרֵחַ, זאת אומרת, אנחנו לא משתמשים במטאפורות רק כשאנחנו חייבים. וכך לצד המטאפורות הקלאסיות "מחשבה עמוקה" או "מילותיו חדות כסכין" שנהיר לכולנו שהן כאלה, קיימות גם מטאפורות חמקמקות יותר, למשל: "מתפוצץ לי הראש" או "מה נסגר איתך?!" - מצד אחד מבעים אלו אינם אמתיים (=שקריים) כי הם אינם עולים בקנה אחד עם המציאות האובייקטיבית (ראו הגדרת השקר לעיל), אך הם אמתיים, הלכה למעשה (?), או לפחות לא נתפסים כשקרים.
רגע של פסק זמן: נשוב שוב ל"עקרון שיתוף הפעולה". לפי עיקרון זה אנחנו מצליחים להבין מטאפורות משום שאנחנו מניחים שהדובר לא מעוניין לשקר לנו בתקשורת רגילה. זאת אומרת: כשאדם כלשהו מזהה הפרה* של אחת מהמקסימות לעיל, במקרה שלנו הפרת מקסימת האיכות על ידי הדובר, הוא "משתף פעולה" עם השקר, שהרי הוא לא מכנה את הדובר "שקרן, מילים לא חדות כמו סכין", ומסיק** מה הייתה כוונת הדובר הלכה למעשה.
*המשמעות של הפרה היא קיום מבע החורג מאחת המקסימות, במקרה הנוכחי ממקסימת האיכות. בזיהוי ההפרה הכוונה היא שהנמען מבין שלא ניתן לעבד את המשמעות המילולית בלבד של המשפט, שכן זאת שקרית.
*בתהליך ההסקה הוא מעבד את המשמעות הפיגורטיבית (הלא-מילולית).
עורכת לשון: יעל מדר
כשניצת הרעיון של כתיבת בלוג היה לי ברור למדי שהוא לא יכיל כנהוג בבלוגים רבים סיפורים אישיים על חיי שירלי בדרכים. הרעיון שבראשי היה לשתף אנשים בסוגיות לשוניות שונות ולהדגים איך הן באות לידי ביטוי בחיי היום-יום שלנו. אבל המציאות הפעם ניצחה ניצחון חלקי... כך שאף שקיימות שלוש טיוטות של פוסטים בארכיון שלי המחכות לשיפוץ ולעריכה סופית החלטתי לכתוב משהו חדש ובאותה רוח חדשה שנפלה עליי. עדיין לשוני עדיין יום-יומי :)
פול גרייס, בלשן ידוע, טען כי תקשורת בהירה מונעת מהרצון של המשתתפים לשתף פעולה. שיתוף הפעולה הקרוי, שלא במפתיע, "עקרון שיתוף הפעולה" מהווה את הבסיס לתיאוריה הכללית שלו. לפי עיקרון זה, עיקרון חשוב בבלשנות, שאולי כבר דיברנו עליו בעבר, קיימות ארבע מַקְסימות שהדובר נשמע להן בהביעו מסר: 1) כמות - הדובר מעביר לנמען את כל המידע שברשותו. 2) איכות - הדובר מעביר לנמען מידע אמתי. 3) רלוונטיות - הדובר מעביר לנמען מידע רלוונטי לנושא השיחה. 4) בהירות - הדובר מעביר לנמען מידע באופן ברור.
ארבע המקסימות הללו משמשות אותנו לתקשורת מדי יום ביומו, או לפחות אמורות לשמש אותנו. למה רק אמורות? כי בתקשורת טבעית אנחנו לא באמת נשמעים למקסימות במלואן. יש אנשים רבים שמאריכים בדברים או חוסכים בפרטים, ויש כאלה שלוקח להם שעה להגיע לפואנטה. עם זאת, אנו נשמעים להם כאידאה. בפוסט זה אתמקד במקסימה אחת והיא "מקסימת האיכות" ובהקשר מסוים מאוד. אבל לרגע ובנפרד מהדיון הלשוני, לאלו שרוצים לשפר את היכולות הרטוריות שלהם, רשימת המקסימות שגרייס מנה בהחלט יכולה להוות קו מנחה לא רע בכלל, אף שאני גיליתי שזה מביא אותי ברוב הפעמים לידי שתיקה.
לפי מקסימת האיכות, כפי שנראה לעיל, הדובר מעביר לנמען מידע אמתי. מה הוא מידע אמתי? שאלה טובה. אני אענה עליה תשובה דמגוגית שתוביל את הדיון לכיוון הרצוי (הוא הכיוון שלי). לדידי, מידע אמתי הוא מידע שעולה בקנה אחד עם המציאות האובייקטיבית (הגדרה זו תשמש אותנו גם בתיאור של מהו שקר מאוחר יותר). לדוגמה: "דני ילד יפה" - המבע נכון במקרה שיש ילד ושלילד קוראים דני ושאותו הדני הוא יפה. ואני מניחה שאפשר להמשיך עם זה עוד ועוד...
היינו מצפים שתקשורת טבעית תכיל בעיקר מבעים איכותיים (=אמתיים). הנחה זו אינה מבוססת על נאיביות בהכרח, שלפיה אין אנשים משקרים, אלא על ההנחה שרוב הזמן אנחנו לא צריכים לשקר. זאת אומרת שבתקשורת שקרים אינם הכלל אלא היוצא מן הכלל. בכל מקרה, ואם נשים שקרים בצד, נראה שבשפה הטבעית כאילו בהתרסה קיימים מקרים רבים שבהם הדוברים משתמשים במבעים שקריים - להבדיל משקרים (ההבדל בין שקרים למבעים שקריים יובהר בהמשך). אם תסכימו עם ההנחה שלי ששקרים הם היוצא מן הכלל, איך בכל זאת מבעים שקריים מהווים נתח משמעותי בשפה? התשובה לכך נעוצה בהבנה ששקרים, כפי שאנו מכירים אותם, הם רק תת-קטגוריה בקבוצת המבעים השקריים. המבעים השקריים, שאינם שקרים ושפוסט זה עוסק בהם, הם מבעים שאינם שקריים או אמתיים, אלא שהם הן שקריים והן אמתיים. הדבר אפשרי כשמדברים במטאפורות.
בסמי-ניסוי שערכתי פעם הופתעתי לגלות שאנו משתמשים במטאפורות רבות. איך זה יכול להיות? ובכן, אמנם נהוג לומר על מטאפורות שהן משמשות אותנו לתיאור מושגים מופשטים שאין דרך אחרת לתארם, אבל השימוש במטאפורות חורג מההכרֵחַ, זאת אומרת, אנחנו לא משתמשים במטאפורות רק כשאנחנו חייבים. וכך לצד המטאפורות הקלאסיות "מחשבה עמוקה" או "מילותיו חדות כסכין" שנהיר לכולנו שהן כאלה, קיימות גם מטאפורות חמקמקות יותר, למשל: "מתפוצץ לי הראש" או "מה נסגר איתך?!" - מצד אחד מבעים אלו אינם אמתיים (=שקריים) כי הם אינם עולים בקנה אחד עם המציאות האובייקטיבית (ראו הגדרת השקר לעיל), אך הם אמתיים, הלכה למעשה (?), או לפחות לא נתפסים כשקרים.
רגע של פסק זמן: נשוב שוב ל"עקרון שיתוף הפעולה". לפי עיקרון זה אנחנו מצליחים להבין מטאפורות משום שאנחנו מניחים שהדובר לא מעוניין לשקר לנו בתקשורת רגילה. זאת אומרת: כשאדם כלשהו מזהה הפרה* של אחת מהמקסימות לעיל, במקרה שלנו הפרת מקסימת האיכות על ידי הדובר, הוא "משתף פעולה" עם השקר, שהרי הוא לא מכנה את הדובר "שקרן, מילים לא חדות כמו סכין", ומסיק** מה הייתה כוונת הדובר הלכה למעשה.
*המשמעות של הפרה היא קיום מבע החורג מאחת המקסימות, במקרה הנוכחי ממקסימת האיכות. בזיהוי ההפרה הכוונה היא שהנמען מבין שלא ניתן לעבד את המשמעות המילולית בלבד של המשפט, שכן זאת שקרית.
*בתהליך ההסקה הוא מעבד את המשמעות הפיגורטיבית (הלא-מילולית).
רגע של ספק (הדורש ריכוז): ההנחה שמתקיים זיהוי של הפרה לפני זיהוי הכוונה היא הנחתו של גרייס (והתיאוריות המודולריות). מחקרים פסיכו-בלשניים אחרים הדוגלים בתיאוריות אינטראקטיביות שאינן הדרגתיות טוענים שאנשים מזהים את הכוונה לפני זיהוי ההפרה או בזמן זיהוי ההפרה. זאת אומרת, אנחנו לא מחויבים קודם להבין שהמשפט אינו אמתי כדי לחפש משמעות פיגורטיבית. קחו לדוגמה את המשפט מתפוצץ לי הראש, מבחינת תיאוריות אלו אני לא צריכה קודם לדחות את המשמעות המילולית שיש ראש כלשהו שהתפוצץ, כי המשמעות הפיגורטיבית עולה אוטומטית. כך שתיאוריות אלו, בנוסף לשלילת סדר עיבוד המשמעות, גורסות שהמשמעות הפיגורטיבית מובנת בצורה אוטומטית (במקרים מסוימים שלא נרחיב אודותם).
רגע של כנות: נכון לעכשיו ולמרב ידיעתי אין תיאוריה אחת הגוברת על רעותה, ויש עוד כמה כאלה שלא הוצגו. עם זאת, אני השתכנעתי מהתיאוריות האינטראקטיביות, ומכאן שבאוטומטיות, והשיח מעתה והלאה מוטה לכיוון זה.
לאוטומטיות הזאת של מטאפורות יש השפעה מכרעת על השפה. מהי? הבה נחבר את הדברים ונסכמם:
ההנחה היא שאנו משתמשים במטאפורות לטובת תיאור בהיר יותר של מושג מסוים על ידי לקיחת תכונות ממושג אחר הדומה לו. עוד אמרנו על מטאפורות שהן נפוצות למדי בתקשורת היום-יומית. עכשיו, העובדה שאנו מתארים מושג א' דרך מושג ב' ועושים זאת פעמים רבות גורמת לעתים לכך שהם נקשרים יחד באופן שלא ניתן להפרידם יותר. קחו לדוגמה את המילה "ראש" מילה זו כבר מזמן אינה מציינת רק איבר בגופים חיים, והיא משמשת גם כסמל להובלה. יותר מזה: כשהמילה "ראש" נאמרת בהקשר של הובלה אנחנו בכלל לא חושבים על האיבר בגוף הקרוי ראש... תכונת האוטומטיות - בשילוב עם התכונות לעיל ולצדן - רק מחזקת את טענת האי-היפרדות של המושג המקורי מהמושג המטאפורי. למה זה חשוב? כי הדבר משפיע גם על חיינו.
והנה סיפור קצר מחיי שירלי בדרכים... חזרה נוספת לאלו שנכחו בשמחת הבת של מאיה. מילה נוספת שנקשרה לה משמעות מטאפורית היא המילה 'לֵידה', שלא רק נקשרת לתהליך היציאה של הוולד מבטן אמו, אלא גם לתהליך היצירה והבריאה, המעבר מאי-קיום לקיום. אזכיר בקצרה שגם הקונוטציה של המילה היא חלק ממשמעותה, ואני חושבת שאפשר להסכים על כך שהמילה 'לֵידה' היא חיובית. ואולי משום כך (ואולי משום שאני בכיינית) העובדה שחוויית הלידה האישית שלי הייתה רחוקה מלהצטייר כחיובית בעיני רוחי, המילה 'לידה' רדפה אותי. אני זוכרת את עצמי יושבת במיטת בית החולים כשמאיה ישנה לצדי, וחושבת על כך שהמילה 'לֵידה' חוטאת לתפיסה שלי את התהליך. המילה שכן עלתה לי לראש הייתה 'שבר'.
מיותר לציין שכאם צעירה והורמונלית המחשבה על המילה 'שבר' יצרה חרדה לא קטנה, אבל לא יכולתי להתנער מכך. ומדוע החרדה? הנה כמה מהפירושים המילוניים למילה 'שבר': 1) פירוק, ריסוק, ריצוץ. 2) רסיס. 3) אסון גדול, צרה (אבניאון) - שאמשיך? ברגעים הללו הצטערתי על בחירתי במקצוע הלשון ועל ההתעסקות שלי בתיאור החוויה במילים.
אבל אז בא ידיד טוב וסיפר לי סיפור. סיפור קבליסטי יפה על "שבירת הכלים":
כשאלוהים יצר את העולם הוא היה צריך לצמצם את עצמו כדי להשאיר מקום לעולם החדש, וכך את החלק של האלוהות שצומצם שם האל בכלים למשמרת. אך הכלים לא יכלו להכיל את האלוהות ובסופו של דבר הם נשברו וניצוצות האלוהות התפזרו בעולם, והם נחבאים כ
יום תחת קליפותיהם של הכלים השבורים.
יום תחת קליפותיהם של הכלים השבורים.
וכך הוסיף: מאיה הקטנה כשנתן האל נשמה באפהּ הפכה אלוהית מכדי להכיל והייתה צריכה לשבור את הכלי כדי לצאת לעולם החדש.
שירלי אור היא בלשנית וסטודנטית באוניברסיטת תל אביב העובדת על הדוקטורט שלה בימים אלו בנושא פרגמטיקה ושיח.
שירלי אור היא בלשנית וסטודנטית באוניברסיטת תל אביב העובדת על הדוקטורט שלה בימים אלו בנושא פרגמטיקה ושיח.
