הרטוריקה של גרייס

כתבה: שירלי אור
עורכת לשון: יעל מדר

מי הוא פול גרייס (Paul Grice)?

פול גרייס הוא הדמות הכי חשובה בחיים שלי אחרי המשפחה שלי והוא מלווה אותי כבר שנים. הרעיונות שלו הם המפתח למחקר שלי, ואפילו שאני לא מסכימה עם הרבה מרעיונותיו, בעצם כתיבתם הוא הניח יסודות למחשבה אחרת על השפה. לא מזמן שאלה אותי חברה מהי התזה של גרייס. מכיוון שהיא לא מהמשתעממים בקלות יכולתי ממש להסביר לה. מעבר לשיחה הנחמדת ההסבר שלי הוביל אותי לשתי מחשבות ששתיהן קשורות לתזה של גרייס. הראשונה, שבה נעמיק יותר, היא העובדה שאת התזה של גרייס ניסיתי להסביר לפי עקרונות התזה של גרייס - בלי לשים לב. המחשבה השנייה נוגעת לכך שהלוואי שתיאור השפה של גרייס היה תיאור השפה הטבעית.

התזה של גרייס

פול גרייס הוא בלשן-פילוסוף, אבי תחום הפרגמטיקה, שבשנת 1975 פרסם את המאמר "Logic and Conversation" שמאז ועד היום משפיע על ספרות המחקר בתחומים בבלשנות המתעסקים במשמעות. במושגים של מחקר מדובר בזמן ארוך מאוד. במאמר הזה ובמאמרים אחרים שפרסם מתאר גרייס את עקרון שיתוף הפעולה המנחה את התקשורת בין בני-אדם ושתחת כיפתו נחים כל שאר העקרונות (המונח המקצועי הוא מַקְסִימוֹת).

עקרון שיתוף הפעולה והמקסימות של גרייס
לפי עקרון שיתוף הפעולה התקשורת בין אנשים מונעת בראש ובראשונה מרצון הדדי לקיים את השיח. או לכל הפחות רצון הדדי לנהל את השיח לטובת דבר-מה. לפי גרייס, שיתוף הפעולה בא לידי ביטוי דרך קיומן של ארבע מקסימות (ונאמר מעתה עקרונות). העקרונות האלה הם לא בהכרח הכרתיים בזמן התקשורת. בסוגריים הענקתי ניסוח לא-פורמלי של העקרונות האלה:

1) מקסימת הכמות

1.1) עשה שתרומתך לשיחה תהיה אינפורמטיבית במידה ההולמת את מהלך השיחה. (אל תקמץ במילים)

1.2) אל תמסור מידע יותר מהדרוש. (אל תחפור)

2) מקסימת האיכות - עשה שתרומתך לשיחה תהיה אמתית

2.1) אל תאמר דבר שאתה מאמין שהוא שקרי. (אל תשקר)

2.2) אל תדווח על עובדות שלגביהן אין לך ראיות. (אל תקשקש)

3) מקסימת הרלוונטיות

3.1) עשה שדבריך יהיו רלוונטיים, כלומר יתייחסו לדברים שנאמרו בשיחה לפני כן. (תקשיב [לא רק לעצמך])

4) מקסימת האופן

4.1) הימנע מעמימות. (אל תבלבל)

4.2) הימנע מדו-משמעות. (אל תסבן)

4.3) היה תכליתי. (דבר לעניין)

4.4) נסח את דבריך באופן מסודר. (אל תהיה אני ותתחיל סיפור באמצע)

זאת אומרת, שבדיבור רגיל אנחנו מצפים שהדובר לא יחסיר מאיתנו מידע שיש ברשותו, שלא יחזור על הדברים, שלא ישקר או יסלף או ימציא דברים. שהדברים שהוא אומר יהיו עניינים ברצף השיחה. שהוא יהיה חד ובהיר ויספר את הדברים בצורה הגיונית. האמנם?!

Grice, P. (1975). Logic and Conversation. Speech Acts, pp.41-58.

שתי נקודות לפני שממשיכים:

• ברבות הזמן העקרונות התחדדו, ולמעשה, התיאוריה השלטת כיום דוגלת בכך שכל העקרונות כפופים תחת רלוונטיות - המקסימה השלישית. 
• התיאוריה של גרייס מורכבת מזאת שהצגתי לעיל ולמעשה באה לפתור בעיה שהייתה קיימת במחקר דאז וכיום. הוצאת הדברים מההקשר שבו היו נטועים חוטאת לגרייס, כאילו היה איזה תמהוני שניסח סתם עקרונות לשפה. אבל אנחנו ממילא נשתמש בעקרונות האלה לצרכים אחרים מהשיח שבו הם נטועים. 

קשה לי להאמין שאפילו תת-הכרתית מישהו חותר לשיח שמקיים את העקרונות לעיל. היה נחמד אם ניסינו, אבל לא נראה לי שהדבר קורה כך. הרבה אחרי שהתחלתי ללמוד בלשנות וגם הרבה אחרי שלמדתי את גרייס, הבנתי שאפילו אם עקרונות אלו לא מנחים את השיח הטבעי, יהיה ראוי לנסות ולקיים את העקרונות האלה מלאכותית. 

וזה מביא אותי לנושא מעט אחר, אבל דומה. קראתי לא מזמן ביקורת של אדם ספציפי, אבל היא מהווה דעה רחבה גם אם לא דעת רוב, על הדור של הסמארטפונים. הביקורת שלו, שלא הייתה חדשנית במיוחד, הצביעה על תופעה עיקרית אחת, אם הבנתי נכון את דבריו, והיא שה"מסכים" מונעים מאיתנו תקשורת אמתית ובריאה עם אנשים אחרים ועם המציאות כשלעצמה. התלבטתי מאוד איך להציג את הפוסט הנוכחי. אין לי שום עניין לבקר את החוקר המדובר. מה שאני כן אנסה הוא לתמצת את דבריו ולספק חלופה לרעיון שהוא מציע. אני אתן את הפאנץ' כבר בהתחלה, בתור "הנחיית קריאה": בעיית היעדר התקשורת בין אנשים היא לא תוצר של כניסת המסכים לחיינו, אלא של התקשורת האנושית. נקודה.

קרדיט ועניינים: את דבריו של החוקר המדובר מצאתי דרך קישור לקישור לקישור בשוטטות שלי בין המסכים המציפים את חיי. הפעם מדובר בפייסבוק ודרך האתר של סיוון רהב-מאיר ודרך עמוד הפייסבוק של חברה יקרה מהעבר (מצ"ב קישור: https://www.facebook.com/SivanRahavNews/posts/1008589609193877).

החוקר (האמת שאני לא יודעת אם הוא ממש חוקר או מרצה) מברך על העובדה שהוא לא ילד בדור הנוכחי, שאותו הוא מכנה "דור המסכים". דור שהמחלה הקשה ביותר שלו היא התמכרות למסך מסוג זה או אחר, נאמר: טלפון, מחשב, טלוויזיה. לדידו, המסך מביא לכך שאין דיאלוג בין אנשים. הוא מספר על זה שכשהוא היה ילד, הוא והחברים שלו היו הולכים לים ובחודשיים של חופש היו נוצרות חברויות מופלאות שנוצרו מלהשתעמם יחד ולדבר ולדבר. כיום, לדעתו, ילדים ונוער כבר לא מדברים. עוד הוא משווה בין ספרים מעוררי הדמיון שנעלמו מהעולם, לטלוויזיה שמציגה הכול ובכך מדכאת את הדמיון. אין לילדים דמיון כיום, הוא טוען. 

חלופה: כשאני הייתי קטנה, לא היו טלפונים או מחשבים (רק מתי-מעט שיחקו). ועדיין, מעטים היו אלה שקראו ספרים. מה עשו השאר? אין לי מושג... מטלות קוגניטיביות מאמצות תמיד יהיו חביבות פחות על הרוב. יהיו אלה שיקראו, ושקוראים גם היום, ויהיו אלה שלא. זה לא קשור למסכים. זה קשור לטבע האנושי. ואם נודה על האמת, הוצאות הספרים לא שונות בהרבה מערוצי הטלוויזיה וגם שם הזבל חוגג. ועוד עובדה שמרגיזה אותי קצת: פיתוח הדמיון הוא לא נחלתו הבלעדית של עולם הספר. לגבי היעדר הדיאלוג נחזור לכך שהרי זאת הנקודה המרכזית.

מנקודה זו מציע החוקר חמש דרכים להתמודד עם הבעיה שנפוצה בקרב ילדינו:

- להסתכל בעיניים של הזולת, ולא להשפיל מבט אל המסך. את הנקודה הוא מדגים דרך התנהלות של אנשים במעליות. החשש מאינטימיות, לפיו, הוא בעיה בדור שלנו. נקודה נוספת שהוא מעלה היא שהמסך מספק לנו ראייה מעוותת על המציאות. את זאת הוא מדגים דרך התמונות המרוטשות של מפורסמים.
חלופה: אנשים תמיד אהבו יופי ותמיד יאהבו יופי. אנשים יפים יצליחו יותר, כי ככה אנחנו, נכון לעכשיו, מתוכנתים. האם הפַּסל של דויד ניסה להשרות נקודת מבט אותנטית של הגוף האנושי?! ולגבי להסתכל בעיניים והאי-יכולת של ילדים לעשות כך, כן ירבו ילדים עם קצת בושה ואי-נעימות! לעמוד במעלית ולנעוץ מבטים בזרים, זה פשוט לא מנומס!

- הוא מבקש לחדול את השיח האלים בין אנשים. השיח הציני.
חלופה: בגדול, אני מסכימה. אבל אני לא רואה קשר מסוג סיבה-מסובב (מסכים-ציניות). שזאת עוד נקודה חשובה שתחזור על עצמה. אני יודעת שאנשים אוהבים לזלזל במחקר ובתוצאות סטטיסטיות, אבל החשיבה הסטטיסטית מעניקה נקודת מבט ביקורתית כלפי ניסיונות חוזרים ונשנים של אנשים וחוקרים לקחת שתי תופעות ולקשור אותן בקשר סיבתי בלי הוכחה ובשל אינטואיציה. 

- הוא מבקש לחדול מהשימוש במילים קיצוניות: "סוף הדרך", "חבל על הזמן".
חלופה: השימוש במילים קיצוניות הוא תופעה לשונית ידועה הקרויה הפלגה או העצמה. מדובר בתופעה שחלה כשהדוברים חשים שהמילים הרגילות לא מצליחות להעביר את התחושה המפעמת בהם משום שתש כוחן בשל השימוש בהן. והנה מאמר יפה של האקדמיה ללשון על מילים שכאלה (קישור: נורא יפה, נורא ואיום). אני אוהבת מאוד את התופעה הזאת. היא חדשנית ואפילו שיש בה הגזמה היא עושה את העבודה.

- הרשתות החברתיות, וזה הקשר, מתברר, למסכים, מעודדות רכילות.
חלופה: גם רכילות תמיד הייתה קיימת בהיסטוריה האנושית. לא סתם ביקשו מאיתנו: "לא תלך רכיל בעמיך" (ויקרא יט, טז)/ "ארור מכה רעהו בסתר" (דברים כז, כג)/ "לא תלבין פני חברך ברבים" (פרקי אבות ג, יא)/ "לשון הרע לא מדבר אליי" (שלטי חוצות בבני ברק)/ "לשון הרע שקול כנגד עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים" (ערכין טו, ב) - ואלה רק מטקסטים של עולם היהדות. שוב, טבע אנושי, אין לזה קשר למסכים או לדור המסכים. 

- העצה החמישית ממש לא הייתה ברורה לי, היא הייתה מעין קול קורא של אותו אדם למאזיניו להפיץ את דבריו הלאה. להתארגן ולא לתת למפרסמים להאכיל אותנו בשטויות ולא לרוץ למסכים...
אין חלופה, כי אין קשר ישיר למסכים.

אז מה הטענה שלי? ולמה אני נטפלת למאמרים בפייסבוק? יש לי שתי טענות - הראשונה והחשובה פחות: לדעתי, הטכנולוגיה מבורכת, המסכים מבורכים. וכמו כל דבר לא צריך להגזים. ילדים שמשחקים משחקי מחשב, למשל, מייצרים קשר בין-אישי עם חבריהם למשחק אם הוא משחק שכזה, מפתחים קשר עין-יד (מוכח!), מעודדים את כישורי הדמיון שלהם, כי משחק באשר הוא מביא לכך, ולא רק ספרים, וגם שזה כיף לא נורמלי! מי ששקוע במחשב, בפלאפון, בטלוויזיה כל היום הבעיה היא לא המסך, אלא הוא. "הכול במידה" היא העצה הכי שחוקה והכי מתאימה בהרבה מקרים. למסכים יתרונות עצומים. בכלל התקופה שאנחנו חיים בה היא פשוט אדירה וכיפית גם בזכותם.

הטענה השנייה הבלשנית-פילוסופית שאני מתעסקת בה מעט לאחרונה נוגעת לדיאלוג או היעדר-דיאלוג. לדעתי האישית הלא מוכחת אמפירית או מחקרית, אנשים לא יודעים לדבר וזה היה כך מאז ומתמיד. אנשים שיודעים לדבר נראים לי תמיד בעלי סגולה מיוחדת. מדובר בכישרון, כמו כישרון כתיבה, נגינה, ציור, או סתם זוג ידיים טובות. בכל אחד מהתחומים האלה, ושפה ביניהם, היכולת להשתפר קיימת ומבורכת. כולנו הרי יודעים לכתוב, ולהקיש על תווים, ולצייר או לשרבט, אבל ממש לעשות את זה, זאת אומרת, בכישרון - רק מעטים. אמנם, נראה היה טבעי שנרצה להשתפר באותו הדבר שאנו עושים מדי יום ביומו, אבל המצב הוא לא כזה. אנשים לא מעוניינים לשפר את התקשורת, שאחרת ספרי הרטוריקה היו פופולריים יותר מחמישים גוונים של אפור. בכלל נדמה שיש מוסכמה שאנחנו יודעים או ידענו לעשות את זה. למשל, משרד החינוך שמנסה להביא בשורה חדשה דרך הבגרות החדשה בלשון בחר להתמקד בהבעה, אבל בחר דווקא הבעה בכתב על פני הבעה בעל-פה - בחירה משונה, לדעתי, אבל לא מפתיעה כלל (והלוואי שיצליחו). בכל מקרה, לאלו שמעוניינים לשפר את יכולות השיח שלהם, ואני מבטיחה לכם, מדובר בחוויה מהנה למדי, נסו מדי פעם ליישם את העקרונות של גרייס על הדברים שאתם אומרים. אמנם, גרייס יצא מנקודת הנחה שאלו העקרונות שמנחים את השיחה בינינו, אבל נוכל להגדיל בכך שנחתור לכך.

שירלי אור היא בלשנית וסטודנטית באוניברסיטת תל אביב העובדת על הדוקטורט שלה בימים אלו בנושא פרגמטיקה ושיח.